פרשת דברים - לקראת ט' באב

גדלתי בבית חילוני, למדתי בבית ספר חילוני וקיבלתי חינוך ישראלי- ציוני, חגגנו את חגי ישראל עם כל הטקסים שלהם אבל בלי חיבור למשמעות היהודית שבהם. ימי צום ואֶבֶל בכלל לא הכרתי מלבד יום כיפור שהיה היום בו היינו מסתובבים ברחובות הריקים ממכוניות.

יוצא מן הכלל היה ט' באב. בתשעה באב, שחל באמצע החופש הגדול, הייתי תמיד אצל סבתי הדתיה בקיבוץ שלוחות. ההורים נהגו לטוס לחו"ל ולהשאיר אותנו חודש בקיבוץ וכך חוויתי את צום תשעה באב, בחמסין של עמק בית שאן, ללא מזגנים, בקיבוץ דתי.

אנחנו, הילדים, צמנו חצי יום כמקובל, כלומר עד הצהריים, וגם זה היה סבל אמיתי. כילדה אני זוכרת ששמעתי בעיקר שיחות על עוצמת כאב הראש והמיגרנה של בנות המשפחה, ומי זכתה להיות בהריון ולא צריכה לצום. למה צמים, מה זוכרים, בשביל מה מתענים? לא ממש ידעתי.

עם השנים, לאחר שממש בגרתי, נכנסה המשמעות של תשעה באב למרחב הציבורי ולחיי: חורבן הבית בגלל שנאת חינם, ריב אחים, שחיתות ורקבון חברתי. אבל עדיין כל הנושא נשאר מרוחק ממני, ולמרות שאני רואה בחשש סימנים של ריב, שנאה, שחיתות בתוכנו, אני לא מרגישה שצום ביום זה ישנה משהו בחיי.

אני עדיין במסע חיפוש אחר משמעות ט' באב עבורי. אני מחפשת לפגוש את יום הזיכרון הזה בתוכי, במקום יותר מעמיק.

היום תשעה באב מעורר בי מחשבות על איפוק. האיפוק מול הפזרנות, מול האימפולסיביות, מול הנהנתנות, מול ההתמקדות בעצמי.

בימים שלפני ט' באב אני שמה לב יותר למה מניע אותי לפעולה: ראיתי את הסייל האחרון ובא לי לקנות? חשבתי שמישהו זלזל בי ובא לי להכניס לו? יש לי סדנה חדשה ואני חייבת לפרסם אותה?

אני שמה לב מתי אני עושה כי ככה בא לי. עכשיו. מיד. לקחת, להשיג, להגדיל.

לכבוד תשעה באב, לכבוד זיכרון העבר אני מנסה את ההיפך. להתאפק.

לא להיכנס לחנויות (יותר גרוע מלצום..), לא לענות מיד, לא לפרסם, לא להרעיש, לא לפעול רק להנאת עצמי.

אני מנסה דווקא להמעיט בכוח המניע הזה ולחפש כוח אחר. כוח של הקשבה, של צפייה, של המתנה, של חיבור למה חשוב באמת.

בפרשת השבוע הפותחת את ספר דברים משה פונה אל בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ועושה להם סקירה היסטורית מזורזת. בין השאר הוא מזכיר את המלחמות שהיו בדרך. מסתבר שלמלחמה יש גרסאות שונות. כל מלחמה והחוקים שלה: עם בני עשו היושבים בשעיר צריך להישמר מאד, לשלם עבור המים והאוכל ולא לפגוע.

עם המואבים לא נלחמים, כי זוהי ארצו של לוט. עם האמורים מנסים לעבור בדרכי שלום ואם הם לא נענים יוצאים להילחם. ועם מלך עוג שיוצא לקראתנו למלחמה נלחמים ומנצחים.

פרשת השבוע הנקראת השנה בתשעה באב עצמו מזכירה לי את מגוון אפשרויות הפעולה שקיימות, את הצורך בהמתנה, הקשבה, בחינה והתבוננות מעמיקה לפני התגובה. כך מגיעים אל הארץ המובטחת: מול אחרים, מול עצמי מול אלוהיי.

שתהיה שבת שלום וצום משמעותי.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול