וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם....
בני ישראל, שימו לב: ברגע זה יצאתם ממצרים. עוד מעט תעברו את ים סוף וזה יהיה הסוף. סוף תקופת העבדות. היום הוא היום הראשון בשארית חייכם. היום הוא היום הראשון בחיים החדשים שלכם. היום מתחיל המסע אל הלא נודע. מעתה ואילך כל מה שתפגשו יהיה עבורכם הפעם הראשונה: המדבר, המרחב האינסופי, עמוד הענן, עמוד האש, החופש, החירות, הרעב והצמא, המן מין השמיים, ואפילו את השירה, שירת ההודיה לה', תשמעו בפעם הראשונה בחייכם. גם האמונה תופיע בפעם הראשונה, האמונה בה' ובמשה עבדו. איך זה מרגיש לכם, לעשות כל דבר בפעם הראשונה? האם זה מפחיד? האם מרגש? האם זה קשה? האם מלהיב? איך תתמודדו עם השינוי שכבר החל? בפרשת בשלח אנו קוראים את התשובות לשאלות האלה. לבני ישראל קשה, קשה מאד. הם לא אוהבים את השינוי, הם צועקים, בוכים ומתלוננים. הם רוצים את החיים הישנים שלהם בחזרה. הם חושבים על העתיד מתוך מה שהם מכירים מהעבר, עבר בו יש מי שמספק את העבודה והאוכל, מים בשפע, הכול ידוע וברור. אין להם שום דרך להתמודד עם הלא נודע, אין ריגוש, ואין אתגר, יש פחד וחרדה. מתוך הפחד והחרדה הם רוצים לעצור את השינוי, לחזור חזרה. בני ישראל יצאו ממצרים, התהליך החל. ותהליך כשהוא מתחיל- אי אפשר להפסיק אותו. שינוי כשהוא קורה- אי אפשר להפוך בחזרה. כמו שאמר פעם יצחק שמעוני: התחלנו ועל כן נסיים... עכשיו רק תלוי איך נעבור את התהליך הזה, איך נתייחס לשינוי הזה, כמה נלך אתו בשמחה, באמונה, בלב פתוח, וכמה נאחז בעבר ובאידאליזציה שלו, בגעגוע למה שלא יחזור? פרשת בשלח מלאה בסתירות: עליות וירידות, ניסים גדולים ואכזבות גדולות, אמונה וטענה, שירה וצעקה. חוסר איזון שהוא תוצאה של שינוי משמעותי, הפרה של המוכר, אי אפשר יותר להיאחז בשגרה הידועה. אנחנו מכירים את זה מחיינו: כשמתחילה אהבה גדולה בין בני זוג יש התרגשות גדולה וגם דרמה גדולה, כשנולד תינוק במשפחה יש שמחה גדולה וגם טלטלה רגשית גדולה, כשמשנים מקום עבודה יש התחדשות גדולה וגם חשש גדול, ואפילו כשנוסעים עם הילדים לטיול הם גם מתרגשים וגם מקטרים. פרשת בשלח מלמדת אותי שלא הניסים הם החשובים, לא האטרקציות, לא הדרמה. מה שחשוב הוא ההתמסרות לתהליך, מה שחשוב הוא שבכל יום חדש יש פוטנציאל להתחדשות, ההתנגדות לשינוי והאחיזה בעבר הם הגורמים לכאב ולסבל. בערב שבת נחגוג את טו בשבט, חגם של האילנות. מהאילנות אפשר ללמוד הרבה מאד על התמסרות לתהליך. על כוחו של התהליך, על הזמן שהוא לוקח ועל התוצאות שלו. כשנבט נובט ומוציא עלעל, אין כבר דרך חזרה. הוא לא יחזור להיות לעולם נבט. הוא גם לא מתלונן כמה כיף היה כשהייתי נבט שישן באדמה, ולמה עכשיו אני צריך לעבוד פה בהצמחת עלים.. הנבט מגיב לתנאי הסביבה, מושקה מהגשם, ניזון מהאדמה, מקבל אנרגיה מהשמש. יום אחר יום, חודש אחר חודש. בכל רגע שעובר הוא מתחדש, מגלה את כוחו מחדש. לאט לאט מתחזק, מוציא עלים ושורשים, מגדל ענפים ובונה לו גזע. יום אחר יום, חודש אחר חודש והנה יש לנו עץ. וכך גם אנחנו, משתנים כל הזמן. יום אחר יום, שנה אחר שנה. צומחים ומתפתחים, זזים קדימה ומתחדשים. והנה יש לנו עם, והנה יש לנו ארץ ומדינה והנה יש לנו בית, משפחה, אהבה, אמונה.
השנה פרשת בשלח, הנקראת בסמיכות לטו בשבט, מלמדת אותי על כוחו של התהליך הטבעי, על הסדר שנמצא גם באי הסדר, על הצמיחה שמתחילה ויש לה רק כיוון אחד: למעלה. בפרשת בשלח אנחנו מתחילים במסע. זה קורה, זה קרה. הדרך מתמשכת ויש ללכת ללכת... הדרך לחירות מחייבת הסכמה להיפרד ממה שהיה. גם אם שום דבר לא ידוע, עדיין להמשיך לנוע, בהסכמה, באמונה, בהתקרבות. יום אחר יום, שנה אחר שנה, עד שנגיע אל הארץ המובטחת. שבת שלום וטו בשבט מבורך.
Comments