פרשת בשלח

השבוע מתחיל המסע הגדול במדבר. ממצריים אל ארץ כנען, בדרך הכי ארוכה שאפשר. השבוע מתחיל מסע חיינו: מסע המתחיל בלידה מהרחם הפורייה והצרה בה היינו פסיביים, אל מקום משלנו, מקום ברור, מוגדר, הדורש עבודה. ואיזה מסע זה הולך להיות: עם הרפתקאות ומשברים ואויבים וניצחונות, וקשיים והתגברות ושבירה (גם של לוחות הברית...) והתגייסות. הדרך ארוכה היא ורבה רבה...

כבר מהתחלה, בפרשה שלנו, לא חסכו באטרקציות: חציית ים סוף ושירת הים ומים הבוקעים באופן פתאומי ואוכל שיורד מהשמים וניצחון מופלא בעמלק. המחצית הראשונה של הפרשה כולה עוסקת בהצלה הניסית של ה' את העם ושירת התודה הגדולה של משה והעם: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא

ובהודאה אמונית: יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

אבל מיד בהמשך, במחצית השנייה של הפרשה, אנחנו קוראים רק תלונות: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

יִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא

עם כל הכבוד לניסים, מי בכלל רצה לצאת ממצרים?? היה לנו לחם לשובע, היה לנו סיר בשר, למה הביאו אותנו לכאן?? אז זהו. שלא שאלו אותנו. תהליך הגדילה וההתפתחות במצריים השופעת בא אל קיצו והגיע הזמן להיוולד. וכמו תינוק שזה עתה נולד, בני ישראל צועקים, בוכים ומתלוננים: רע לנו, רעב לנו, צמא לנו, אנחנו הולכים למות! הכול כל כך מפחיד ולא ידוע: מנין יבוא האוכל, המים, הכוח להילחם באויב. המוכר והידוע נעלם ואין על מי לסמוך (אלא על אבינו שבשמים..- אבל מי מכיר אותו?). כל ההתגלות הגדולה של ה', כוחו ועוצם ידו, ישועתו ונפלאותיו לא מספיקים כדי לגדל אמונה, אינם תקפים לאחר שהקסם פג, אינם משאירים עקבות בנפשו של האדם. האמונה צריכה קרקע חדשה לצמוח עליה, לא בנפשו של העבד אלא של בן החורין, לא בעזרת כוחות טבע אימתניים אלא בתנאי יום יום, מול התמודדות אמיתית עם הקשיים, מול קבלה של מכשולים, מול המציאות.

מאז עברו 3000 שנה בערך. ומה השתנה? האם אני כבר יודעת שהדרך שלי היא הדרך אל הארץ המובטחת? האם אני כבר סומכת שיהיה לי מה לאכול ולשתות ולשמור עלי? האם אני שקטה ורגועה ובטוחה שהכול בסדר? עוד לא ממש. יש פעמים שאני מרגישה בתחילת המסע, חסרת בטחון, חסרת כוח וחסרת סבלנות. אני מוצאת את עצמי מתלבטת בדרך, רגע שמחה מהמן המגיע משמים ורגע נבהלת שמחר לא יהיה, לפעמים מאושרת מהאפשרויות הבלתי מוגבלות ולפעמים מחפשת להיאחז בקביעות מרגיעה, מתנדנדת בין דאגה לשמחה בין חרדה לתקווה, בין הימים שהם כצפיחית בדבש ובין הימים המרים.

כל יום הוא חלק מהמסע. אם אשים לב טוב אגלה שגם לי מתרחשים ניסים, גם אצלי יש הפתעות, גם לי נפתח ים ההזדמנויות. ובכל זאת יש לי עבודה יומיומית לעשות: נדרשת למצוא את פרנסתי, לדאוג לבריאותי, לשלוח את בני לצבא, לגדל את ילדיי לעצמאות ולמצוא מרגוע לנפשי. זה תפקידי.

השבוע אני מתפללת שאמצא את הכוח והאמונה ברגעים שהמדבר נראה יבש במיוחד, שאדע להתמודד עם קשיי הדרך, שאראה את הניסים, שאדע לשיר את שיר ההודיה בכוונה מלאה ואם אפשר- שיתרחש נס ויהיה לנו שקט בטחוני.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול