פרשת בשלח - קפיצת האמונה

פרשת השבוע, פרשת בשלח, עוסקת בצעדים הראשונים של חופש.

בני ישראל, כזכור, יצאו ממצרים אחרי ליל שימורים. אנחנו אומרים יצאו, אך הם בעצם שולחו. שולחו ע"י פרעה למה שהוא חשב כמסע בן שלושה ימים, מסע של זבח והודיה לאלוהי העברים.

בני ישראל עשו כל מה שהתבקשו: ארזו את צרורם, נשאו את בצקם, לקחו אתם צאן ובקר ואת כל רכושם ויצאו לדרך. לאן? לכמה זמן? מה הדרך? את זה הם לא ידעו. גם משה לא ידע וכנראה שגם הקב"ה לא ממש ידע.

מה שבטוח זה שהם הלכו בדרך הארוכה, כדי שלא יגיעו מהר מדי לארץ הפלישתים ויברחו חזרה למצרים. הלכו בדרך מספר ימים עד שהמצרים הבינו שהם לא חוזרים והחלו לרדוף אחריהם. הלכו במדבר עד שהגיעו למבוי סתום: ים לפניהם ומצרים מאחוריהם. עכשיו הגיע המבחן האמיתי. עכשיו הגיע רגע הבחירה. האם מדובר בעם עבדים כנוע או באנשים בעלי תעוזה הרוצים בחופש?

התשובה הגיע מיד וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

העם אחוז בכבלי עבדות מחשבתיים ורגשיים. הוא לא יודע מה לעשות בלי הוראות, בלי סדר יום קבוע, בלי הרגל. הוא עם שמעדיף מוות רוחני על מוות גופני. העם צעק וגם משה צעק ובין כל הצעקות, מספר לנו המדרש, קם איש אחד, נחשון בן עמינדב, וקפץ לים. קפץ אל בין הגלים, קפץ ראשון וכל שבטו אחריו.

אז נבקעו המים. אז נפתח השביל, אז נראתה הדרך המובילה אל הגאולה.

נחשון בן עמינדב היה החלוץ הראשון. אלפי שנים מאוחר יותר קמו יהודים אחרים ועשו את הצעד הזה. הם "קפצו" לארץ שוממה ומדברית, הפריחו את השממה, יבשו את הביצות ופרצו לנו את הדרך למדינה משלנו.

בזכות הנחשוניות נגאלנו, בזכות ההובלה השתחררנו.

ובימינו, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?

מתי העזת בפעם האחרונה?

מתי קפצת למים?

מתי הלכת עם הלב, האמונה, הרצון, הידיעה העמוקה שזו הדרך, גם אם לא רואים שום דרך?

כשאני מסתכלת אחרונה על השנים האחרונות בחיי אני מזהה מס' נקודות כאלה. החלטות שקיבלתי, כיוונים שלקחתי, הקשבה פנימה שהובילה אותי לדרכים שלא ידעתי שהם קיימות.

האם הייתי חכמה במיוחד? האם הייתי אמיצה במיוחד? האם שרתה עלי רוח הנבואה? לא ולא ולא.

לא ידעתי, לא ניחשתי, לא תכננתי. רק רציתי. רציתי מאד. רצון שמילא אותי שמחה, כוח, חיות, וגם העזה. רצון שלקח אותי למקומות חדשים ומפתיעים.

רצון נחשוני שכזה שלא חישב סיכונים וסיכויים, שפרץ קדימה ולקח אותי אתו.

יצאתי מהקונכיה המגנה אל העולם הגדול, נרטבתי, נפלתי, שמחתי, כעסתי, הרווחתי, הפסדתי, קיבלתי מכות וגם המון נשיקות.

היו פעמים שזה הצליח מאד, היו פעמים שפחות והיו גם אכזבות מפוארות. הכל היה. ולא היה יכול להיות אחרת.

למרות הכל עם ישראל, אנחנו, אני, חצינו את ים סוף. חצייה שהסתיימה בשירת הודיה.

השבוע אני מתפללת שאדע להקשיב לקול המורה לי את הדרך, לקיים את יעודי, להצליח בדרכי ולומר תודה גדולה על מה שהיה ועל מה שבא.

תודה על החסד והזכות, על הניסיון והלימוד.

"אנא אלי עשני כלי לשליחותך

אלוהים תן לי את השלוה

להשלים עם שאיני יכול לשנות.

אנא תן לי את אומץ הלב

לשנות דברים שביכולתי.

ואנא תן לי את החכמה

להבחין בין אלה לבין אלה." (תפילת השלווה)

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול