פרשת בשלח הנקראת השבוע היא אחת הפרשות המסעירות והדרמטיות שבחומש שמות. תחילתה בעזיבת בני ישראל את מצרים והעלאת עצמותיו של יוסף ושיאה בקריעת ים סוף ובשירת הים של משה ושל מרים. סיפור חציית ים סוף ושירת הים מסכמים את סיפור יציאת מצרים ואת תחילת השחרור ממצרים, אך כמו שמוכיחה לי הפרשה אפשר להוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, אך הרבה יותר מסובך להוציא את מצרים מעם ישראל.
המעבר בים סוף ושירת ההודיה שהגיעה אחריו נחשבים כשיא הפרשה, מכיוון שכל שאר הפרשה שבאה אח"כ היא בסימן ירידה: נאמר שמשה מסיע את העם מים סוף- מדוע הצטרך להסיע אותם (לדחוף ולזרז אותם)? פרשנים מסבירים שמי ים סוף היו מלאים באבנים טובות, כסף וזהב שנשרו ממרכבות פרעה ובני ישראל עמדו וליקטו את מה שהים פלט ולא הסכימו לזוז ממנו. מיד אח"כ החל המסע במדבר והמים נגמרו. העם מתלונן מה נשתה, אח"כ הוא מתלונן מה נאכל, ואח"כ העם רב עם משה על כך שהוציא אותו ממצרים ומבקש לשוב חזרה. המעבר החד מאופוריית ההצלה לקשיי היום יום מזכיר לנו כמה קשה להישאר בשיא. בשמחה, בתחושת ההודיה. כמה מהר אפרוריות היום יום משטחת את גבהיי הנס. יהודה עמיחי כתב בשירו הנפלא "ניסים":
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."
עפ"י עמיחי, לא רק אפרוריות היום יום והשגרה משטחים את הנס. לפעמים אנחנו בכלל לא מזהים את הנס, גם כשהוא בעיצומו. לפעמים בעת התרחשות הנס אנחנו רואים רק את מה שעומד מול קצה אפנו.
בשביל לראות נס, מציע לנו עמיחי, צריך מידת רוחק. צריך הסתכלות מרוחקת שרואה פרספקטיבה רחבה יותר, עמוקה יותר, ארוכה יותר.
ואולי בשביל לחוות נס אנחנו צריכים לעזוב את מחוזות השכל וההגיון, ההסברים וההוכחות ופשוט להתרגש. להתרגש מנחל יבש שמים החלו לזרום בו, מלב שנפתח לאהבה, מילד שנולד, מחופש שהושג, ממסע שהחל, ממקום שנבנה. להרחיב את הראיה המצומצמת ולהתפעל מהנס הזה שנקרא: חיינו.
"צריך רק לחייך אפשר לכעוס, רק בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר." (לאה נאור וחוה אלברשטיין)
שבת שלום
סיגל
Comentarios