top of page

פרשת "במדבר"

עודכן: 19 במאי 2021

בשעה טובה אנחנו פותחים היום את הספר הרביעי בחומש: ספר במדבר. אחרי שב"בראשית" נולדנו, ב"שמות" הפכנו לעם עבדים ונגאלנו, ב"ויקרא" קיבלנו את החוקים המצוות ואת תורת הכוהנים, הגיע ספר "במדבר", ספר המסע הגדול. בני ישראל קמים מן המחנה שלמרגלות הר סיני בו חנו בשנה האחרונה ומתחילים במסע שיוביל אותם הביתה, לארץ המובטחת, בה יוכלו לעבוד את אדמתם ולהיות בני חורין. לפחות ככה הם חושבים. בשלב זה גם אנחנו בטוחים שתיכף מגיעים. אנו מצטרפים לפרשה הראשונה בספר ולמפקד האוכלוסין הראשון. "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא." מי ומי בעדת בני ישראל, כמה זכרים יש בכל שבט בגילאי צבא: מגיל 20-60. בסך הכול נספרו מעל 600,000 גברים. נו כן, את הנשים לא כללו בספירה הכללית... אבל גם לא את הלויים, שהוצאו מכלל צבא ישראל והופקדו על עבודת הקודש כאחראיים על המשכן וכליו, תפקיד שהם ממלאים במקום הבנים הבכורים של כל שבטי ישראל. הפרשה מתארת את סדר התארגנות המחנה, כיצד השבטים מסודרים סביב אוהל מועד, אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. כל שבט ודגלו. כל בית ובניו.

אני קוראת את הפירוט הרב של כל שבט ושבט וחושבת לעצמי: האנשים האלה עומדים לפני מסע ארוך וקשה. כולם ביחד עומדים לחוות חוויה חדשה ומעצבת. כולם בני בנים של יעקב אבינו. מדוע כל כך חשוב לשמור על הנפרדות? כל שבט ודגלו, כל בית והעומד בראשו? במהלך המסע, החוויות והניסיונות יהפכו אותם למקשה אחת, לאנשים מחוברים, אז למה לא להתחיל באיזה גיבוש חברתי? במשחק: הכר את השכן? התארח אצל הבן-דוד? מסתבר שיש חשיבות לחלוקה השבטית. מלבד הצורך בארגון ובסדר הכרחיים, כפי שיודע כל מי שיצא לטיול עם יותר משלושה ילדים, אני חושבת שיש כאן רעיון נוסף.


נקפוץ לרגע 3000 שנה קדימה. שנת 1994, אני, תושבת חדשה בבנימינה, נכנסת לקנות משהו בצרכניה (ככה קראו לזה) שבמושבה. בעלת הצרכנייה מסתכלת בי בעיניה המצומצמות ושואלת: את חדשה כאן? כן, אני עונה. של מי את? כאן כבר התבלבלתי. של מי אני? האם היא מתכוונת מי ההורים שלי? או אצל מי אני גרה בשכירות? או אולי זו דרכה הלא פמיניסטית לברר למי אני נשואה? לפני שהספקתי לחשוב מה לענות הגיעה השאלה: כמה דונם יש לך? אז הבנתי שהגעתי למקום שונה עם שפה ומושגים משלו.

מאז עברו 20 שנה ואני נשארתי עם השאלה: של מי אני? לאן אני שייכת? האם ההורים שלי מגדירים אותי? מקום המגורים? המקצוע? המשפחה שהקמתי? הקהילה הדתית? החוג החברתי? והאם זה כל כך חשוב? האם לא מספיק שאני ישראלית, שאני אישה, שאני יהודיה? כנראה שלא. אני ישראלית עירונית שגרה כל חייה במישור החוף. אמא שלי ילידת הארץ ואבא שלי נולד בהולנד. אני אישה ואם ובת ואחות ורעיה וחברה. אני יהודיה שלומדת בשנים האחרונות את המשמעות של להיות יהודיה.

בתוך ההמון, בתוך הקבוצה הגדולה, בתוך המסע של החיים, חשוב לזכור מי השבט שלי, מה מייחד את השבט הזה, מה המקורות שינקתי מהם. שייכות שמגדירה זהות. אז כולנו יהודים, וכולנו במסע הגדול במדבר, וכולנו נשמעים למשה ואהרון, ולמצוות ה'. ובכל זאת, לסבא של אחד קראו יהודה, ולסבא של השני קראו יששכר ושל השלישי דן וכך הלאה. לכל אחד מקום משלו במחנה הגדול עם דגל מתנוסס בגאווה. מקום שמור ומופרד מהאחרים זו דרך מיוחדת להסתכל על הקבוצות השונות בעם ישראל. כולם פה לאותה מטרה, כולם ביחד הולכים בדרך ולכל אחד הזכות ואולי החובה לשמור על הדגל של השבט שלו, על השם שלו ועל המקום שלו במחנה.


"בלשונות רבות מספור דיברנו וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו ומקומות רבים מאוד עזבנו ורק מקום אחד רצינו ואהבנו ומקומות רבים מאוד עזבנו ואל הארץ, אל הארץ באנו."


כמו שאריק שר לנו, השיירה הזו נמשכת כבר מאות רבות. רוב הזמן אנחנו בדרך אל ובדרך מ ארץ ישראל. זוהי הרפתקת חיינו כבר דורות על גבי דורות. תמיד היינו שונים ומגוונים נושאי קשיים ומחלוקות. אבל יש על מה לשמוח/ יש עוד אומץ, יש עוד כוח. ויש לנו עושר אנושי, תרבותי וחברתי. יאסו ליהודה ושבת שלום לכולכם!



צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page