פרשת בלק

השבוע אנחנו קוראים את פרשת בלק, בה מסופר על מלך מואב שהחליט להילחם בעם ישראל בנשק לא קונבנציונלי. במקום בכוח הוא ניסה לפעול במוח והזמין מכשף רב עוצמה שיקלל את העם ובכך יחליש אותו כדי שאפשר יהיה לנצחו.

רבות נכתב על בלעם המכשף שבא לקלל ונמצא מברך, בעוד העם יושב במחנה, לא מודע בכלל לדרמה שמתחוללת בגבעות שמולו.

השבוע אני מבקשת להתייחס לפסוקים שמסיימים את הפרשה: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. התאור שמובא בפרשה הוא מאד ברור וחד משמעי. העם (הגברים?) היושבים במחנה נמשכו אחרי בנות מואב והחלו לעבוד את הבעל. התאווה והפיתוי גרמו להם לזלזל בחוקי המוסר ולעבוד עבודה זרה. אלו האנשים שנולדו לתוך ההוויה החדשה של העם היהודי, בני חורין, מקבלי מצוות, עובדים את אלוהי ישראל. האנשים שעברו את כל המסע ועומדים ממש בפני הכניסה לישוב הקבע שלהם. האנשים שבלעם המכשף הגדול אמר עליהם מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. הם האנשים שנטשו את כל החוקים, המצוות, הכללים והתפתו.

קל לקרוא ולצקצק בשיניים, קל לספוק כפיים ולחשוב כמה נורא מעשם, אבל האם התאור הזה רחוק מהמציאות שלנו היום?

גם היום, אנחנו, האנשים שיש להם הכל: בית, משפחה, מדינה, המנון, צבא, שוכחים לפעמים את הכללים, את המצוות ועובדים עבודה זרה. מתפתים אחר הכסף, הכוח והכבוד. מתפתים אחרי הריגוש והחידוש, מתפתים אחרי האלוהים של אחרים: שם יותר יפה, יותר מהר, יותר קל. מתפתים לאוכל מהיר, לדיאטות בזק, למשחקי מחשב, לסדרות שורפות זמן, לעוד נסיעה לחו"ל, לעוד עסקה מסחררת, לסייל האחרון בזארה, למילקי הזול בברלין, לביקורת על כל מה ששלנו ולהערצה של כל מה שאצל אחרים.

פרשת בלק מלמדת אותי על קלות הדרך באובדן הדרך. גם כשיש לפניך עמוד ענן, גם כשיש לך מנהיג כמו משה, גם כשהקב"ה בכבודו ובעצמו מציל את ישראל מפני הקללה, עדיין אפשר ללכת לאיבוד, לייצר בעצמנו את הקללה שתבוא על ראשנו, לבגוד במהות קיומינו.

השבוע אני מתפללת לא להתבלבל מהפיתויים, לא לפזול לשכנים. להתחבר לברכה שקיבלנו ולראות מה טובו אוהלינו, כמה בורכנו וכמה אור יש במקום שלנו.

שבת שלום.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול