פרשת בלק

פרשת בלק לוקחת אותנו השבוע אל מחוץ למחנה ישראל. מכירים את ההרגשה של לרצות להיות זבוב על הקיר של אלה שמדברים עלי? אז פרשת בלק עושה בדיוק את זה, היא לוקחת אותנו למחנה האויב ומראה לנו מה הוא אומר עלינו. האויב הוא מואב והמלך שלהם בלק בן ציפור מ פ ח ד. מפחד אחרי שראה מה עשה ישראל לאמורי (וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת-אַרְצוֹ.) וחושש מהגורל הצפוי לארצו: עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה

בלק מבין שבכוח הזרוע הוא לא יכול לגבור על ישראל ופונה אל הקוסם/ המכשף הנודע בלעם בן בעור, שיקלל אותו. בלק בוחר להילחם בישראל בעזרת כוחה של המילה. קללה כנגד עם שתורתו, מצוותיו וחוקותיו מורכבות ממילים, מדיברות. בלעם מסרב, בלק לוחץ עליו כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה לבסוף בלעם יוצא לדרך, למרות שהוא יודע שלא יוכל לקלל, אחרי שנאמר לו במפורש ע"י ה' שהעם מוגן עי אלוהיו. בלעם הוא גיבור הפרשה, הוא זה שמדבר עם ה', מדבר עם אתונו, מדבר עם מלאך האלוהים ומדבר ברורות עם המלך בלק וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

בלעם יודע את האמת, מכיר את מגבלות יכולותיו, מתנצל על חולשותיו וממלא אחר המשפט: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – הוא פותח את פיו וממנו יוצאות ברכות ותהילות לעוצמתו ולכוחו של עם ישראל ושל האלוהים השומר עליו.

כל כך הרבה דברים אפשר ללמוד מבלעם ובכל זאת, הפרשה נקראת "בלק". כנראה כי זו המילה השנייה בפרשה אבל אולי בגלל דבר נוסף. אולי גם בגלל שבלק דומה לנו, בני האדם הרגילים. שלא מדברים בלילה עם אלוהים, ולא מנהלים שיחות זוגיות עם חיות המשא שלהם, שלא תמיד דברי אלוהים יוצאים להם מהפה ושבניגוד לבלעם- יודעים פחד מהו.

הפרשה מלמדת אותי מה קורה כשאני מתנהלת מתוך הפחד. כמו בלק, המתעקש שוב ושוב שבלעם יבוא לקלל, המתעקש שוב ושוב לנסות מקום אחר לעשיית הטקס, אולי משם תבוא הקללה, שמתאכזב ושולח את בלעם הביתה ללא כבוד. וכשאני מתנהלת מתוך הפחדים שלי? לא מעזה להתמודד עם המציאות? עם האמת? מה קורה לשיקול הדעת שלי, מה קורה למעשים שלי, כמה אני מקשיבה למה שאומרים לי, כמה אני מתעקשת על המקומות שלא מועילים לי, כמה אני מבזבזת זמן.

סיפור הפרשה מתרחש ברובו בארץ מואב, ארץ האויב. בעשרה פסוקים האחרונים מתואר המפגש בין בני ישראל ובין המואבים, המואביות ליתר דיוק: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.

אם לא בכוח הזרוע ולא בכוח הדיבור, אז בדרך הפיתוי והתאווה גברו המואבים על בני ישראל. בני ישראל התפתו למואביות והלכו אחרי האלוהים שלהם בעל פעור. הנה התחילה הפזילה אל העמים השכנים, האלוהים של השכן כנראה מפתה יותר... העבודה הזרה הזו עלתה לעם במגפה בה מתו 24 אלף איש. המואביות הצליחו להעביר את העם מאלוהיו לאלוהים אחרים, אותן מואביות שבעוד כמה וכמה דורות תצא אחת מהן, רות, ותינשא לבועז היהודי ותהיה סבתא רבה של דוד המלך. אז גם את זה אפשר ללמוד מהפרשה: לפעמים האויב הגדול שלנו הוא זה שיביא לנו את הישועה, לפעמים זה שבא לקלל ולהשמיד אותנו ממנו תבוא לנו הברכה, ולפעמים גם כדאי להקשיב למה שהאחרים אומרים עלינו כדי להכיר את עצמנו באמת.

שבת שלום.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול