פרשת בלק - יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי

פרשת בלק אותה אנו קוראים השבוע ידועה בעלילה שבה בלעם, הנביא- קוסם המואבי, יצא לקלל את בני ישראל עפ"י בקשת מלך מואב. בלעם מנסה לקלל פעם אחר פעם, בא לקלל ויצא מברך. בכל פעם יוצאות מפיו ברכות ותשבוחות המפארות את כוחו וייחודו של עם ישראל.

הפרשה נפתחת בהתייעצות בין בלעם לה' בקשר למשימה אותה הוא מתבקש למלא.

תמיד מופלא בעיני שה', אלוהי ישראל, מדבר עם בלעם כמו שהוא מדבר עם משה. מקשיב לו, מדריך אותו, מייעץ לו ובסוף שם בפיו דברים. ואנחנו חשבנו שאנחנו העם הנבחר… מסתבר שה' מלוא כל הארץ כבודו- הוא נמצא בכל העולם ובליבם של כל יושבי תבל, כמו שנאמר בתהילים: קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.

וכשה' קרוב הוא גם שולט על הדברים שמדוברים. בלעם יודע זאת. למרות שהוא קוסם ידוע שם הוא מודיע למלך: הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

בלעם פותח את פיו והדברים שהוא אומר מרגיזים ומתסכלים את מלך מואב, קללה כבר לא תהיה כאן היום.

בלעם תולה את "האשמה" בדברים שאלוהים בחר לשים בפיו אבל אני חושבת שיש כאן דבר נוסף. כשאני פונה לשני במילים טובות, אני מושפעת מזה בעצמי. ימימה אביטל קוראת לכך : ליבנו נמצא אז ניזון מהטוב שיוצא מהפה. מילים טובות שאני אומרת מזינות גם אותי. מחמאה שאתן לאחר מחממת את ליבי שלי, פרגון לאחר משביחה את הטוב שלי וראיית היופי וטוב אצל השני מחזקת את היופי הטוב שלי.

כשבלעם ציין את כוחו ועוצמתו של עם ישראל, הוא התחבר לכוחו ולעוצמתו שלו. כשבלעם ציין את חיבור העם לאלוהיו הוא חש את חיבורו שלו עצמו לאלוהים. המברך התברך, אז מדוע שירצה להפסיק?

ובאמת למה להפסיק? למה המילים הטובות כ"כ נדירות לעומת מילות הביקורת? אולי מפני שהלב שלנו סגור ומתקשה להיפתח? אולי בגלל שאין חיבור לתחושת השפע וקשה לראות טוב? אולי בגלל המקום הצר שמפרש את הצלחת האחר כהצלחה "על חשבוני"? אולי בגלל הפחד, אולי בגלל הכעס, אולי בגלל הקנאה. רגשות שמרחיקים אותי מהחיבור לאלוהי, בעל השפע הכל יכול, בעל הטוב הבלתי נגמר.

השבוע פרשת בלק מזכירה לי לבחור במילים הטובות, במילים היפות במילים שיחזקו בי את הקבלה והחמלה. לברך ולהתברך.

שבת שלום


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול