פרשת בלק אותה קוראים השבוע היא פרשה יוצאת דופן בספר במדבר ובתורה כולה.
בני ישראל חונים בערבות מואב, מעבר לירדן יריחו, אך הפעם הפרשה אינה עוסקת בהם כמעט. רובה ככולה עוסקת בעם אחר- מואב, במנהיג אחר- בלק בן ציפור, ובנביא אחר- בלעם בן בעור.
הפרשה השבוע מלמדת אותנו על בני ישראל ועם ישראל לא מתוך הקורה במחנה ישראל אלא דרך הדיבור של השכנים שלהם.
השכנים שמעו את כל שעשה ישראל ופוחדים מגורלם שלהם. כדי להתגבר על הפחד מגייס המלך בלק את הנביא הידוע בלעם, כדי שישתמש בכוח המילה שלו, כוח הקללה, כדי להביס את ישראל.
אם בעם ישראל נהוג להקריב קורבן, לומר תפילה, על מנת להתחזק, לבקש ולהודות, הרי שהפרשה מלמדת אותנו שבעמים אחרים נוהגים להקריב קורבן ולהתפלל כדי לבקש את מפלת הזולת. הדרך לניצחון עוברת דרך קללת השני ולא דרך הברכה שלהם.
השיטה הזאת לא עובדת. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, בלעם לא מצליח למצוא מילים שיחלישו את מחנה ישראל. להיפך, הוא מוצא מילים המשבחות ומראות את כוחו של ישראל.
השיעור הראשון שאני לומדת מהפרשה הוא לא לפעול דרך הקטנת והחלשת הזולת, גם אם הזולת מאיים עלי. עלי למצוא היכן כוחי וברכתי ומשם הדרך מובטחת. דרך שמנסה לאחל רע לאחר לא תוביל אותי לניצחון, אלא רק תחליש אותי.
בלעם העולה על ראש צורים וצופה על העם מתאר אותו בצורה מרגשת: עם חזק, יוצא דופן בקרב הגויים, מבורך ע"י אלוהיו, משופע בטוב, בחסד ובאמונה.
זו הסתכלות מעניינת, השונה מאד ממה שמתואר בפרשות הקודמות על הקורה במחנה: עם כועס, מרדן, מתלונן, העוסק בתככים ומוענש במגפות.
השיעור השני שאני לומדת מהפרשה היא שצפייה ממקום רחוק, ממידת רוחק, משנה מאד את התמונה. כמה פעמים אני כועסת ומתוסכלת מדברים יומיומיים הקורים בחיי, במשפחתי ולא רואה את התמונה הגדולה, הרחבה, המתמשכת. אם אני לא מצליחה להיות במידת רוחק מול הטרדות היומיומיות, טוב שבא אדם מהחוץ ומשקף לי איך באמת נראה המחנה שלי.
אחד הפסוקים המרגשים והמשמעותיים שאומר בלעם, שאף נכנס לסידור התפילה הוא: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
הפסוק כפשוטו מתאר מחנה הבנוי כהלכה, מסודר היטב. רש"י מפרש: "מה טובו אהליך- על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" כלומר, הסדר הטוב, הנכון, הוא שיש פרטיות לכל אוהל, יש התחשבות בפרט בתוך המחנה הגדול.
ואולי זה המפתח לכך שכל אוהל בעצמו ימצא בטוב, כלומר לא יעסק ברכילות, במציצנות, בהשוואה ובתחרות עם רעהו ושכנהו.
השיעור השלישי שאני לומדת מהפרשה הוא תורת המידה, להיות עסוקה במידה שלי, בענייני. כשאני מופרדת ממה שקורה מסביבי אני יכולה להישאר בטוב, בעשיה, בנתינה. כשאני עסוקה במי אמר מה, איך זה עשה ואיך ההוא לא, כשאני מחוברת לסרטונים המופצים ברשת, לציטוטים שקופצים חדשות לבקרים אני מתפזרת לכיוון הטפל ומתרחקת מהעיקר.
הנביא הזר בלעם מלמד את עם ישראל שיעור חשוב השבוע, שיעור שכדאי לתרגל גם היום: לעסוק במה שמחזק אותי, בטוב הקיים באוהל שלי, ולזכור שהתמונה הגדולה יכולה להיות שונה מאד מהפרטים הקטנים והמשתנים המרכיבים אותה.
מאחלת לנו שנתקיים דרך הברכה של בלעם ונתחזק דרך עבודת השם האישית שלנו.
שבת שלום
コメント