פרשת בהר סיני

הפרשה עוסקת בדיני שנת שמיטה, שנת יובֵל, החזרת רכוש לבעליו ושמיטת חובות.

בפרשה הכמעט אחרונה בספר ויקרא משה שומע מה' את המצוות הייחודיות ביותר לעם ישראל. מצוות שלא קיימות באף תרבות אחרת, מצוות שמטרתן לצמצם פערים חברתיים ולשמור על צדק חברתי: מצוות שמיטה ושנת יובל.

מצוות שנת שמיטה מרחיבה את זמן השבת לזמן של שָבָּת האדמה. כמו שאנחנו, בני האדם וחיות מצווים לנוח מכל מלאכתנו ביום השביעי, כך גם האדמה והצומח זוכים לנוח ממלאכה בשנה השביעית.

מצוות שנת היובל, דואגת להחזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים שנאלצו למכרם, לשחרור עבד עברי ומדברת בהרחבה על העניים שנותרו בחוסר כל. מצווה זו מונעת ריכוזיות של אחזקת קרקעות ונכסים בידי בודדים, מעודדת את החברה לסייע לאנשים שמאבדים את רכושם ובעיקר מזכירה לבני ישראל: רכוש הוא דבר זמני. יש רק בעל בית אחד על האדמה וקוראים לו אלוהים.

מצוות היובל והשמיטה הן מצוות בעלות ערך חברתי וערכי גבוה ביותר. הן גם מצוות שקשה מאד לקיימן, עד כדי כך שחז"ל ביטלו את קיום מצוות היובל וקבעו שהיא תמולא כאשר יגיע המשיח וכל עם ישראל ישוב לארץ.

ובכל זאת, את העיקרון הנפלא שלהן אני מוזמנת לאמץ לחיי: זמן של שמיטת קרקעות, ויתור על חובות, ושחרור אחיזות ולא רק בהיבט הכלכלי.

מה אם אסכים לשמיטת חובות שבלב? מה אם אסכים מדי פעם לוותר על החשבונות שאני עושה, על ההאשמות, על כל טורי ה"כמה אני נתתי מול כמה אני קיבלתי"?

מה אם אשחרר לחופשי את הרצון שיהיה לי עוד ועוד, את המחשבה שאי אפשר להִיפָּרד, את השליטה על לב אחר?

מה אם אסכים "להחזיר" לשני את כל הטוב שקיבלתי מממנו ואזכור את הטוב הזה ולא את מה שלא נתן? מה אם אראה את מי שקשה לו רגשית, שנמצא במצוקה, שלא מצליח לשמוח, לאהוב, להתגבר ואשחרר אותו מהדרישה שלי, אושיט לו יד, או לב, או רצון טוב, או פשוט קבלה.

מה יקרה אם אצליח לזכור שכל מה שניתן ונלקח בעולם הזה הוא בכלל לא שלי, אלא מתנותיו של הקב"ה שעוברות דרכי. בלי תג מחיר, בלי חשבונית, בלי מה יוצא לי מזה.

אולי כשאצליח לזכור שאין לי שום אחיזה בעולם הזה, לא ברכוש, לא באנשים, לא ברגשות, לא בצדק ולא בכוח, אולי אז אוכל ליהנות כשיש לי ולהיפרד כשנגמר. בקלות, בלי כאב, בלי מאבק.

אולי אז תגיע הנחמה.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול