פרשת בא

השבוע אנחנו יוצאים. יוצאים מהשעבוד, מעבודת הפרך, מלתת לאחרים לקבוע לנו את חיינו, יוצאים ממצרים. נשמע כל כך חיובי ומפתה נכון? כמה קשה היה לנו להסכים... כושר שכנוע לא הספיק, היה צורך בכשפים, ותופעות טבע משונות, ומכות שונות עד שבסוף- פרעה מגרש אותנו! פרעה הרשע, הוא זה שמשלח אותנו מבית עבדים: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם אַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה

קריאה בפרשה משנה קצת את הסיפור שלמדנו בבית הספר... בני ישראל לא עזבו את מצרים בשמחה בחיפוש אחר החופש, בני ישראל גורשו ממצרים לשלושה ימים, כדי שיזבחו לאלוהים ויחזרו בחזרה. יָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.

אז ככה יוצאים לחופשי... צריך שפרעה יזרוק אותנו מבית. מה צריך לקרות כדי ש"הפרעה" שלנו ישָלַח אותנו? בפרשה שלנו קרה הנורא מכל- מכת בכורות. בכל שנה אני מתכווצת כשאני קוראת את המילים:"אין בית אשר אין שם מת". לא יכולה להסכים שהחופש שלי יושג באמצעות הכאב של האחר. אבל אולי הכוונה היא רחבה יותר. אולי כדי להשתחרר משהו צריך למות: אמונה ישנה, תפיסת עולם לא רלוונטית, מחשבה מצמצמת, מנהג עתיק יומין. אני חושבת על משפחתו של אבי שעלתה לארץ מהולנד, רק אחרי שסבי נפטר. רק אז סבתי וילדיה יצאו מ"סיר הבשר" המשעבד של הולנד (מצרים) אל הארץ המובטחת (שהייתה אז דומה למדבר..), אני חושבת על אישי האהוב שעשה שינוי מהפכני בקריירה שלו רק אחרי שהפרעה שלו (צה"ל) הודיע לו שדי, הוא לא יכול להיות עבד שלו יותר, אני נזכרת באבא שלי שהפסיק לעשן לאחר יותר מ30 שנות עישון, רק אחרי שהגוף שלו כמעט גירש את נשמתו. אז צריך שהפרעה שלנו, המעביד המשעבד שלנו, שסיפק לנו אוכל ובית והנאה ושקט, ישחרר אותנו. וצריך גם כוח. צריך יד חזקה. בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. יד חזקה שתדחוף אותנו ותיתן לנו כוח לעמוד בתלאות הדרך. אבל השחרור אינו חופש חסר גבולות. עוד לפני שיצאנו לדרך, עוד לפני שצררנו את הבצק שלא החמיץ, את הכלים ואת הילדים, קיבלנו את המצווה הראשונה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

הנה מתחיל היום הראשון בשארית חייכם. זהו לוח השנה החדש שלכם. רש"י טען שהתורה הייתה צריכה להתחיל מפסוק זה, כי מפה מתחילה תורת ישראל. המצווה הראשונה שקיבלנו היא לזכור ולציין את היום הזה מדי שנה וגם במהלך השנה. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה

הרגע החדש הזה, הרגע בו אנו בוחרים מחדש את חיינו, את עבודתנו, את מקורות שמחתנו, הוא רגע שצריך לזכור. לזכור איך היינו עבדים, לזכור את תהליך השחרור הכואב ואת הדרך אל המקום החדש. המסע עוד לפנינו, עלינו לחצות את כל המדבר הגדול, נהיה רעבים וצמאים ועייפים ולא בטוחים. אפילו נתגעגע למצרים ולאליליה, הרבה כוח ואמונה ידרשו לנו במסע הארוך. השבוע אני מתפללת שאזכור מדי יום להתחזק מהידיעה שאני בת חורין, שאזכור שיש לי את יכולת הבחירה, שאדע להודות על המסע עם האתגרים שעומדים בו ושיהיה לי הכוח להמשיך קדימה. שבת של חופש לכולם.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול