פרשת בֹּא אותה אנחנו קוראים השבוע היא פרשה היסטורית, פרשה המביאה לקיצה גלות של למעלה מארבע מאות שנה. זו פרשה דרמטית מאד, בה המצרים סופגים מכות קשות בגלל הקושי לשחרר את בני ישראל ובני ישראל משולחים ממצרים בחופזה.
פרעה מבין סוף סוף שכדאי לשמוע לבקשת משה ואהרון ומאשר לבני ישראל לצאת, והם לוקחים את רכושם (וגם רכוש שכניהם המצרים) ובלי להתמהמה יוצאים.
אותו פרעה שהיסס, אישר והתחרט, הסכים ושינה את דעתו- אומר למשה ואהרון: "קומו צאו מתוך עמי".
אותם בני ישראל שלא רצו לשמוע ודחו את דברי משה, אורזים את עצמם ובלי שאלות מיותרות יוצאים לדרך הארוכה אל הלא נודע.
איך זה קורה? איך ברגע אחד מתקבלת החלטה כל כך גורלית, החלטה משנה חיים, לאחר תקופה ארוכה של סבל? מהי נקודת המפנה?
המורה הרוחני ניסים אמון מצטט את הנזיר הטאואיסטי אצלו למד ששאל אותו:
Have you suffered enough?
ניסים אמון מלמד ששינוי אמיתי מתרחש רק כשהגענו למקום בו אנחנו לא יכולים לסבול יותר, במקום בו שום סיר בשר כבר לא יכול לפצות אותי, שום תירוץ כבר לא משכנע אותי.
מכאן, וגם עפ"י הפרשה, הסבל הוא חיוני. הסבל עוזר לנו בהתחלה. הוא משכנע אותנו כמה אנחנו צודקים, בתחושת הקורבנות, העוול, המסכנות. הוא מחזק אותנו. אנחנו אפילו מֶתָחְזקים אותו ומגבירים אותו. הסבל (בשפת החשיבה ההכרתית: העומס) משרת אותנו נהדר. עד שאין יותר מקום לשום דבר אחר. עד שמרגישים שעוד רגע לא נוכל לחיות כך, עד שחייבים לצאת, אפילו אם מה שמחכה לנו זה רק מדבר.
כך קרה לי כשעזבתי מקום עבודה שהיה נהדר עד שהפך חונק ומצר, כך קרה לי כשהגעתי ללימוד אחרי תקופת חיים של קושי ותחושת הישרדות, כך קורה לזוגות שנפרדים, כך קרה לקהילה שלמה של יהודי אתיופיה שקמה ויצאה. אל המדבר, אל הקושי, אל המוות האורב בדרך.
כי זו כבר הברירה היחידה שיש.
נחמה לייבוביץ כותבת שהקב"ה מסייע לאדם עפ"י רצונו. רוצה להישאר בעבדות- יקשה את העבדות. רוצה לצאת לחופשי- יספק נתיב בריחה.
במה אבחר?
כל אדם צריך מצרים.
משתדלת ומתפללת להבין שהמצרים שלי היא מקום לצאת ממנו, לגדול ממנו, לפתח את שרירי הנפש כדי שאוכל לעמוד במסע במדבר, בלא נודע, ב"הכל אפשרי", בדרך המתמשכת אל הארץ המבוטחת.
שבת שלום וחודש טוב
סיגל
Comments