השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות יחד: ויקהל- פיקודי. לכאורה, שתי פרשות הכי לא מתאימות למציאות ימינו. הפרשות מתחילות בפסוק "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם" - אסור עכשיו עפ"י החוק. הפרשות עוסקות בבניית המשכן: בעשיה בלתי פוסקת, בנתינה, בתרומה, בבניה משותפת. כל הדברים שאנחנו לא יכולים לעשות עכשיו. מאז ימי המשכן ועד היום בני ישראל, אנחנו, מצטיינים בהתגייסות למצבים מיוחדים, בדר"כ מצבי חרום אך לא רק. כשיש פרוייקט, כשיש צורך מיוחד, כשיש מקום להתגייסות, העם שלנו פותח את ליבו ואת ידו עד שצריך לבקש ממנו להפסיק. שלושת אלפים שנה של חינוך לנתינה, לערבות הדדית, לרקמה אנושית אחת. והיום מה?
היום, במציאות שלנו, אנחנו נקראים להתרחק. להגיד לא. לא לבקר את סבתא, לא להתחבק עם הבן שחזר מחו"ל ישר לבידוד, לא להזמין אורחים לארוחת השבת, לא להתפלל בבית הכנסת שלנו. איך אפשר? הלב משתוקק והחוק אומר אחרת. בימים אלו אנחנו נקראים להתגייסות מסוג אחר.
פרשת פקודי, הפרשה האחרונה בספר שמות מסתיימת כך:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.
אחרי שהמשכן הוקם, אחרי שכל ההכנות הסתיימו, אחרי שהכהנים לבשו את בגדי הקודש, אחרי שהם רחצו והיטהרו- המשכן נסגר. כולם נשארו בחוץ, גם המנהיג הגדול, גם בזמן המרגש מכל. כי לפעמים אי אפשר.
בימים אלה הפרשה מלמדת אותי לקבל את המקום שאי אפשר, לא כסירוב או הגבלה, כי אם כמקום שבו שוכן כבוד ה'. המקום שאי אפשר הוא המקום שבו לקב"ה יש מה לעשות. ההגבלה היא המקום שבו אני מבינה שלכוחותיי, ליכולותיי, אפילו לנדיבות ליבי וחוכמת ליבי- יש גבול. מכאן והלאה לי אין את התשובה, את הידיעה, את הפתרון, את העשיה.
שתי הפרשות מלאות בעשיה קדחנית, מדוקדקת, עצומה ורבה ומסתיימות בעצירה. עד כאן מעשי ידי בני האדם, חכמים נבונים ונדיבים ככל שיהיו. מכאן, בענן, שוכן כבוד ה'. הקבלה כה מדויקת לעולמנו בשנת 2020.
היום אני מתפללת שתהיה לנו הנדיבות וחוכמת הלב להמתין, לעצור, להסכים לשמור על המרחק שיאפשר לנו התקרבות מסוג אחר, שיאפשר מקום לקב"ה להיכנס.
חזק חזק ונתחזק- מכל הבחינות
שבת שלום
コメント