פותחת סתימות

שוב זה קורה. יש חסימה בצנרת הפנימית. משהו תקוע. לא מאפשר מעבר. סותם את הדרך לאור ולאוויר. שוב זה קורה. אני מרגישה את הצטברות האיכסה, את הגועל העולה על גדותיו, אני אפילו מזהה את מרכיביו: פגיעות, כעס, הצטדקות, עלבון ופחד המכוסים בשכבה עבה של תחושת אשמה ועצבות. תוך זמן קצר הגוש הזה הולך וגדל, חוסם את ליבי, חוסם את נשמתי, משאיר אותי חסרת שמחה, חסרת אנרגיה, חסרת חיים. אני רוצה לשחרר את החסימה. מישהו מכיר אינסטלטור שיודע לפתיחות את הסתימות שבנפש? ימימה מכירה. קוראים לו רצון. "ברצון יש כוח ואדם מתחיל להתאזן. רצונו רץ איתו והוא קובע לאותו רצון את המידה לרצונו" מול הסתימה החוסמת קם לו הרצון להתקרבות. רצון להתקרבות לפנימיות שלי החסומה ע"י כל המיותרים התקועים האלה, וגם רצון להתקרבות לאדם אחר, אהוב, שכרגע נראה רחוק מאד. הרצון להתקרבות הוא כל כך מדויק שהוא חזק יותר מכל חסימה, מכל הפרעה, מול רגש מחליש. כדי להתקרב הרצון מגייס לעזרה את התקשורת. תקשורת היא פותחת סתימות מעולה, מסלקת חסימות ידועה ומקרבת לבבות מוסמכת. תקשורת לא סתם מדברת. היא קודם מקשיבה. מקשיבה לחסימה, לא מתרגשת ממנה. יודעת להקשיב גם לחלקים שמעבר לחסימה, לחלקים המבקשים התקרבות. ואז היא פונה. במידה הנכונה, בעדינות וברגישות. מטפטפת על החסימה טיפות של הבנה, קבלה ורוגע. ברגע שהחסימה מגלה שלא מתווכחים איתה ולא מעודדים אותה ולא מוסיפים לה עוד ועוד חומרים, היא מצטמקת. הטיפות ממיסות את השכבות וחודרות פנימה, אל הלב המחכה, אל המחשבה שיודעת מה טוב לה. ואז פונה התקשורת החוצה ושולחת חוטים של שמחה, של אהבה, של כבוד ושל אכפתיות, חוטים שמגיעים מתוך החלקים האלה שבתוכי, חלקים שהשתחררו. היא משתמשת במילים מקרבות, מילים שמגיעות מהלב שנפתח, מהפה המחייך, מהידיים שרוצות לחבק. תקשורת כזו תמיד מתקבלת יפה, משמחת את הלב, מאפשרת מקום של כבוד. כוחם של הרצון להתקרבות ושל התקשורת כה גדולים שהם משחררים גם את החסימה של השני ומשם פתוחה הדרך להתקרבות, לשמחה המגרשת עצבות, לחיבור של לב ללב ולזרימה קולחת של אור וכוח החיים הקיימים בתוכי ומקיימים אותי.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול