פורים- מצווה גדולה להיות בשמחה

חג פורים, החג הכי שמח בתורה כולה, עליו נאמר: יום משתה ושמחה, יום שמחה ומשתה. חג שכל מצוותיו מכוונות להגדלת השמחה: קריאת המגילה, משתה וארוחה, חלוקת משלוחי מנות ומתנות לאביונים. להיות בשמחה, לקרוא בשמחה, ליהנות בשמחה, לתת בשמחה. המגילה שאותה אנו קוראים (בשמחה...) אינה מגילה שמחה כלל. היא עוסקת במשחקי כוח, מניפולציה, איום, פחד ודרכים שונות להיפטר מבני אדם. השמחה הגדולה מתוארת רק בסוף המגילה: וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. טז לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר. שמחה שהגיעה במפתיע, כשלא ציפו לה. תגובה לישועה שהגיעה ממקום לא נודע. כגודל ההפתעה, גודל השמחה.

בעצם חג פורים הוא חג אי הידיעה. כל סיפור המגילה הוא סיפור של אי ידיעה. בכל פרק חלה תפנית מפתיעה. הטוב והרע מחליפים תפקידים כל הזמן: היהודים הופכים מעם המיועד להשמדה לעם שמשמיד את אויביו, המן הופך משר שחורץ גורלות לאיש תלוי על עץ, מרדכי הופך מאדם שגורלו נחרץ לשר בארמונו של המלך, אסתר הופכת מנערה ממלאת הוראות לאישה מצווה, מובילה, מחליטה. והעיר שושן הפכה מנבוכה לשְמֵחה וצהלה. חג פורים בא ללמד אותנו: הכול הפיך, הכול משתנה, הכול/ כלום הוא לא כמו שהוא נראה. המגילה מלמדת אותנו שהכול אפשרי. כשמסכימים להעז, לחשוב אחרת, להיות מי שאנחנו לא. כפי שפעלה אסתר. אבל איך עושים זאת בחיים שלנו? איך מצליחים להפוך את ההפוך? איך הופכים יגון לשמחה, אבל ליום טוב? קושי להצלחה, סגירות לפתיחות, ריחוק להתקרבות, פחד לתעוזה? חכמינו מצאו פתרון: "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" להשתכר עד לא ידע. עד שתאבד הידיעה. ובלשון המהר"ל: "עד שיהיה האדם מסולק לגמרי מן השכל". כי כשאנו מסולקים מהשכל פתאום אנחנו משוחררים. משוחררים ממה שברור, ממה שוודאי, מהשיפוטיות, מההחלטיות, ממה טוב, ממה רע. אז אפשר לעשות הפוך ממה שאנחנו רגילים, לקבל החלטות שעד כה נמנענו מהם בגלל הפחד. פורים הוא הזדמנות להיות במקום אחר. זה מקום שקשה הסכים לו, קשה להיות בו, אין במה להיאחז. לכן באות המסכות- להסתיר את הבלבול, ובאה השתייה כיד המלך- לעזור להתרחק מהמחסומים ולהתקרב למקום שאנחנו כמעט לא מעיזים להגיע אליו. למקום של "לא ידע". ושם, רומזת לנו המגילה, שם מצויה השמחה. בחופש האמיתי. במקום שהמוח אינו כבול יותר, שהנפש אינה סגורה יותר, אז אפשר לעשות הכול, להיות הכול, לנסות הכול, לרצות הכול. אני נזכרת בפעמים שעשיתי דברים "שלא מתאימים לי" , שניסיתי דברים בניגוד לטבע שלי, שהסכמתי להיות במקומות שאני לא מכירה, עם חוקים חדשים, עם טעמים אחרים, עם חוויות לא צפויות. לא קיבלתי מהמקומות האלה תעודת סיום מפוארת, לא הוענק לי תואר כזה או אחר ולא נרשם הישג מכובד בקורות החיים שלי, אבל כן נרשמה בלב ובנשמה שמחה גדולה, התרגשות עצומה, רגעים החקוקים בזיכרון לשנים וחוויות שאם הייתי עוצרת בשכל, לא היו יכולות לקרות.

כל כך נפלאה השמחה המשוחררת, מדוע, אם כן, לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? כי כנראה שזה מעבר ליכולת שלנו להיות בשחרור מוחלט כל הזמן, לוותר כל הזמן על הכבלים המקרקעים אותנו. אבל היום, ואולי מידי פעם, אנחנו מוזמנים: פורים לנו נשכח את הכול, נשיר, נרקוד, ונראה אולי עוד יקרו ניסים ונפלאות.

חג שמח.


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול