פוסט אחרי כיפור

"איך בכלל הגעתי לפה? מה אני עושה בצהרי היום במושבה היפה והפורחת הזו?" כך חשבתי כשצעדתי ביום כיפור מבית הכנסת חזרה לביתי. בראשי עוד התנגנו פיוטי יום הכיפור ולידם התרוצצו המחשבות. אני בכלל שייכת לעיר. גדלתי בעיר, התחתנתי בעיר ואת בני הבכור ילדתי בעיר. רוב חיי הייתי ילדה חילונית, אישה חילונית, ממשפחה חילונית, בעיר חילונית. יום כיפור היה בשביל כולם יום אופניים ובשבילי, שלא ידעתי לרכוב, סתם יום משעמם שלא נגמר. והנה אני, גרה במקום קטן, שקט ופסטורלי, מוצאת את עצמי מבלה בשבת ובחג בבית הכנסת מבוקר עד ערב והזמן עובר ביעף, איך זה קרה? מי זאת האשה הזאת בכלל? האשה הזאת היא אני. אני בלבוש חדש. ומה שקרה לי הם החיים. שבכוחם המופלא ובגלגולם המפתיע הביאו אותי ליום הזה, לרגע הזה, למקום הזה. ברגע אחד, בלי אזהרה מוקדמת, נפתח לו הלב וכל מדוריו ואור גדול שטף את כולי. הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם יש דרכים נסתרות. רב הנסתר על הנגלה, ולפעמים לוקח שנים, שנים רבות עד שהטוב מתגלה במלוא עוצמתו. אני חייה את החיים, לפעמים נהנית, לפעמים (יותר) מקטרת, ואז זה קורה. ביום אחד, לרגע אחד, נפקחות עיני הלב ואני רואה. רואה באמת. את טובו, את גודלו, את עוצמתו. רגע מופלא שמסמל את תחילתה של השנה. הנני כאן, מודה, קיימת, נוכחת. נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתךָ עַל נִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול