פאטתית
"איזו פאטתית אני, מחפשת את האישור לקיומי דרך מספר הלייקים בפייסבוק, דרך ההזמנה להצטרף לקבוצה, דרך המחמאות מהחֶבְרָה. למה אני צריכה את זה, ממש טיפשי" היא מסיימת דבריה בחיוך חצי מתנצל חצי נחרץ.
אני שומעת את מילותיה וטסה במנהרת הזמן ארבעים שנה לאחור: הנה אני חוזרת מבית-ספר דרך השדה וקוטפת לי חרצית. אוהב, לא אוהב, אני תולשת את עלי הכותרת בתקווה לקבל את התשובה המיוחלת- אוהב, בטח שאוהב.
הרצון הזה להיות נאהבת הוא כל כך עמוק וראשוני, הוא ממש צורך קיומי. נאהבות היא מה שמחבר בין התינוקת לאמה. בין הילדה לאביה. נאהבות היא המאפשרת אוכל וחום ובטחון וקשר. כל הדברים שבלעדיהם אפשר פשוט למות.
זה כל כך ברור וטבעי בילדות אבל איכשהו, כשאנחנו גדלות יש ציפייה שהצורך הזה פשוט יעלם לו, שלא אזדקק לו יותר.
סיפורים שאני מספרת לעצמי: הרי את כבר בוגרת, את לא צריכה אחזקה וחום והזנה.
הרי את אמא בעצמך, את לא זקוקה לאישור חיצוני שאת טובה.
הרי את אשת מקצוע, בעלת עסק, מובילה- המקום שלך הוא מעבר לחיזוק המזדמן הזה.
סיפורים משכנעים, סיפורים לא נכונים.
האמת היא, שכמו שהייתי זקוקה לאוכל אז, אני זקוקה לו גם עכשיו. המזון שונה, הכמות שונה, צורת האכילה שונה- הצורך זהה.
כמו שהייתי זקוקה לחום אז, אני זקוקה לו גם עכשיו. התדירות שונה, העוצמה שונה, האחזקה שונה- הצורך נשאר.
כמו שהייתי זקוקה לנאהבות אז, אני זקוקה לה גם היום. לא פחות מאז ולפעמים אפילו יותר. שנים של אכזבות, נפילות, תחושת נטישה ודחייה יצרו מקומות כואבים שזקוקים לאהבה מרפאת. אהבה שמאשרת שאני ראויה גם עכשיו, כשמתיקות הילדות נעלמה ונשארתי אני, עם כל הצלקות והחבלות.
אני זקוקה גם עכשיו וגם תמיד לאישור לקיומי. לתחושת מקום בטוח ויציב.
המקום הזה לא יגיע מה"פאטתית". "פטאתית" אני קוראת לעצמי בחוסר אהבה מתוך המקום בתוכי שמזלזל בצורך, מתוך המקום המתנשא על הכאב, המקום שלא באמת רואה אותי. "פאטתית" הוא החלק בתוכי שלא מרשה לי להיות אני. שרוצה שאהיה משהו אחר, משהו שלא קיים.
איך אפטר מהצורך ה"פאטתי" הזה? אפסיק לראות אותו כך. אקבל אותו, אסכים לו, אהיה חלשה בו, אבקש, קודם כל מעצמי, לאהוב אותי כמו שאני: אשת מקצוע, מובילה, עצמאית- הזקוקה לבטחון, לאהבה, להתקבל, להיות חלק.
אמצא מקום בתוכי שיאהב את החלק הזה, שיחבק אותי מבפנים. הרבה פעמים זה יוביל לחיבוק חיצוני שיגיע בדרך מופלאה זו או אחרת.
אקרא לעצמי במילים טובות וחומלות, מילים תומכות ומצמיחות, מילים שנותנות מקום.
כולנו זקוקים לאהבה'
"כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום".