עשרת ימי תודה תשפ"ג
עודכן: 21 ביוני
עשרת ימי תודה- היום הראשון כבכל שנה, גם השנה אני מצטרפת למסורת של בית פרת, לציון עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות כעשרת ימי תודה. דווקא בזמן הכי כואב בלוח השנה הישראלי, אנחנו מוזמנים להתמקד בטוב שקורה בחיינו, במשפחתנו, בקהילתנו ובארצנו. דווקא בימים אלה, כשהארץ שסועה ע"י כעסים, התנגדות ומאבקים פנימיים, אני בוחרת להשתמש בימים אלה כדי לראות את הטוב, המאחד, והמחבר בינינו. בימים הקשים וגם בימים הטובים, אני נעזרת מאד בכלים ההכרתיים של ימימה אביטל. השנה בחרתי לציין בכל יום, כלי הכרתי אחד עליו אני מודה ואותו אשמח לשתף. היום הראשון- ערב יום השואה תודה להכרת הסדר הנכון. בחיי היום יום שלנו מתרחשים ארועים רבים, כל יום גדוש במליוני רגעים של חוויות, אינטראקציות, מחשבות ורגשות. חלקם משמחים ומעוררים וחלקם מכעיסים, פוגעים ומתישים. לאיזה מהם אני שמה לב יותר?מה אני בוחרת לשתף עם אחרים? מה ממשיך להתנהל בראשי ולנהל אותי אחרי שהרגע כבר עבר? לרוב השמחה, ההתרגשות, ההנאה חולפות עוברות להן במהירות ומשאירות אותי עם הקושי, הפגיעה, והעלבון. לזה ימימה קוראת: הסדר ההפוך. היא קוראת לנו להפוך את הסדר, להכיר את הסדר הנכון, לשים את הטוב לפני המיותר, לשים את השמחה לפני העצב, את ההתקרבות לפני הדחיה, את הפתיחות לפני הסגירות. בהתחלה זה נראה מוזר ואפילו קשה, ההרגל להאחז בקושי ובסבל חזק יותר מההבנה שהם לא עוזרים לי, אך עם הזמן והתרגול זה הופך לכלי שימושי מאד. לדוגמא: * אף אחד לא הזמין אותנו לחג (עלבון, פגיעות, כעס, תסכול). הפיכת הסדר: אנחנו בוחרים באיזה אופן לחגוג את החג ועם מי (תחושת חופש, בחירה, גמישות ושמחה). * אחרי סופשבוע נהדר עם כל המשפחה הילדים "מתקפלים" מהר ונוסעים ולא עוזרים לסדר (כעס, כפיות טובה, צער). הפיכת הסדר: כמה נהננו מהזמן יחד איתם, כמה רגעים של התרחבות הלב היו, כמה משמח שהם היו איתנו כל הזמן הזה וכמה טוב שיש להם חיים משלהם לחזור אליהם. * השקעתי מאד בפרוייקט בעבודה ולא פרגנו לי על כך (עלבון, תסכול, כעס, דחיה). הפיכת הסדר: איזה פרוייקט נהדר עשיתי, כ"כ נהניתי לעשות אותו, גיליתי שאני יכולה לעשות דברים שלא ידעתי, ממש התפתחתי דרך העבודה הזאת (גאווה, שמחה, התחזקות). הכרת הסדר הנכון מלמדת אותי שהטוב תמיד קיים וכדאי לתת לו להיות במקום הראשון ולא האחרון. היום אני מודה על הכלי של הכרת הסדר הנכון שעוזר לי לעשות סדר בכל פעם שאני מרגישה לא בסדר.
היום השני-
תודה להפרדת השדות
הפרדת שדות, הנקראת גם תיחום והפרדה, היא אחד הכלים החשובים בבניית מערכת יחסים מקבלת ומבינה, עם עצמי ועם אחרים.
לכל אחד מאיתנו יש מבנה אישי משלו. המחשבות האישיות, הרגשות הפרטיים, הפרשנות למה שקורה, ההסתכלות והקשב היחודיים רק לאדם עצמו.
המבנה הזה הוא מאד אישי ויחודי, רק שנדמה לנו שהוא נכון ומתאים לכולם.
אנחנו אומרות: איך אפשר להבין את זה אחרת? איך אפשר לא להיפגע ממשפט כזה? איך אפשר לסלוח על דבר כזה? שאלות שמבהירות כמה ברור לנו שהחוויה האישית שלנו משותפת גם לאחרים.
הבלבול הזה יוצר מאבקים, התנצחויות, מריבות והתרחקות.
לי הכל כל כך ברור שלא ברור לי איך האחר חושב, מרגיש ומתנהג אחרת.
אז זהו, שהוא אחר. ומהמקום שלו הברור שלו שונה לחלוטין.
דרך תיחום והפרדת שדות אני מזהה את המחשבות, הרגשות, הרצונות והפרשנות שלי - כשלי. שלי שמגיעים מהמקום שלי.
כשאני מבינה מה שלי, אני יכולה לקבל שאצל האחר זה שונה. למה? כי הוא אחר. הוא לא טיפש, לא אטום, לא אדיש, לא פחדן. הוא אחר. ויש לו את המחשבות, הרגשות, הרצונות שלו, המקום שלו כולל גם את העומס שלו.
ממש כמו המכוניות בכביש: לכל אחת הנתיב שלה, הקצב שלה והיכולת שלה.
ההבנה הזאת מאפשרת מרחב מחיה. מאפשרת מקום לעצמי (לא בכוח ולא על חשבון השני) ומאפשרת מקום לשני, כמו שהוא, איפה שהוא.
כלי ההפרדה הוא חשוב ומשמעותי ככל שהיחסים יותר קרובים. יותר קל לי לעשות הפרדה מאדם זר או רחוק. יותר מורכב לעשות זאת מול הורים, בני זוג או ילדים. ושם גם הכי חשוב. כי כדי להישאר קרובים, צריך להיות נפרדים. תודה לכלי ההפרדה שמזכיר לי תמיד שיש לי מקום בטוח, מקום שהוא רק שלי, שלא משתנה בגלל האחרים.
"שימו לב, גם צמח לא יכול להיות דרך שורשו עם השורשים של עוד צמח אחר. השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום אישי. אם עושים ערבוב מפרים את הטבעי"(ימימה אביטל)
היום השלישי
תודה לדיוק היחסי
בלימוד ההכרתי אנחנו לומדות לדייק, להגיע למקום בו המחשבה, הרגש, הרצון והקשב כולם מחוברים ביניהם בטוב, ללא קונפלקט פנימי או חיצוני. זהו המקום שבו אני נחה. זה המקום אליו כל אחת מאיתנו שואפת להגיע.
אך המקום הזה הוא לא אבסולוטי, הוא אינו יעד שאפשר להכניס למערכת הניווט הפנימית, ולחכות להודעה: הגעת ליעד. המקום הזה, הדיוק הפנימי, משתנה כל הזמן, לפי המקום שבו אני נמצאת היום, לפי המציאות שמסביבי, לפי החיים.
ולכן ימימה מלמדת אותנו מושג נפלא שנקרא: הדיוק היחסי במשתנה התמידי.
הדיוק הכי טוב שאני יכולה להשיג בתוך המציאות המשתנה תמיד.
המושג הזה הוא תעודת פטור מרגשי אשמה, מדרישה תמידית, מביקורת עצמית.
המושג הזה מאפשר לי לראות איך אני הכי טובה שאני יכולה, בכל רגע נתון:
*כעסתי והתעצבנתי על הילדים, אפילו צעקתי עליהם, ואז התעשתתי, תיחמתי ונרגעתי- זה הדיוק היחסי שלי שהתאפשר לי.
*נפגעתי ממילים שנאמרו לי, הלב נסגר והכעס עלה. אחרי כמה זמן הבנתי שהמילים שנאמרו שייכות לשני ולא אלי וחזרתי לחייך- זה הדיוק של אותו רגע.
*התפתתי לעוגה שהביאו היום לעבודה, למרות שהבטחתי לעצמי לא לאכול סוכר. בשאר היום חזרתי לתפריט מסודר ומאוזן- זה הדיוק של היום הזה.
הדיוק היחסי במשתנה התמידי שֹם את הדגש על החלק הטוב והמחזק במה שעשיתי ולא על החלק של ההפרה. כי תמיד יהיה טוב ותמיד תהיה הפרה, אז במה כדאי להתמקד? במה תבחרי, שואלת ימימה, ועונה: תבחרי בטוב.
תודה ליחסי התמידי שמזכיר לי תמיד את החלק המקבל והמאפשר של מעשיי, ומשקיט את הקול הביקורתי והשופט.
"לסגל את המחשבה מההתחלה של המידה שהיא בתוך המידה והיא מידת הדברים. את היחסי התמידי בהגעה." (ימימה אביטל)
היום הרביעי
תודה לקבלה עצמית
היום אני מבקשת להודות לכלי ההכרתי שמבקש להשתכלל ולהתחזק כל הזמן, היכולת לקבלה עצמית.
היום אני מבקשת להודות ליכולת לקבל את עצמי כמו שאני, מדייקת ולא מדייקת, על מקומי ובהפרה, שמחה ועצובה, משוחררת ואוחזת, מקבלת ולא מקבלת.
אחרי שנים רבות של חינוך של: במה אני צריכה להשתפר, מה עדיין לא מספיק טוב, איפה אני צריכה להשתדל יותר- קבלה עצמית היא דבר רחוק ומוזר.
למה לקבל את עצמי כשאני טועה, למה לקבל עצמי עם הכישלון, למה לקבל עצמי כשאני בהפרה?
ופה נכנס הקסם של החשיבה ההכרתית. הקסם שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי. למה לקבל? כי זה מה שיכולתי באותו רגע.
המקום המקבל הוא המקום המרגיע, המבין שבאותו רגע זה מה שהתאפשר (זוכרות את הדיוק היחסי?)
המקום המקבל הוא המקום שמבין שיש בי הרבה חלקים, הרבה תכונות ומגוון של יכולות. שזה בסדר להיות האמא הזאת עכשיו, שאין לה סבלנות, בת הזוג הזאת עכשיו שזקוקה לחום ואהבה, החברה הזאת עכשיו שנעלבה ממילה ששמעה.
זה בסדר כי גם זה משתנה, כי יש בי גם יכולת של סבלנות, הכלה, ביטחון וכוח, רק שבאותו רגע הם לא באו לידי ביטוי.
קבלה עצמית עוזרת לי להתקרב לעצמי במקום לדחות את עצמי בביקורת ובשיפוטיות, להיות יותר טובה לעצמי ומתוך כך להיות גם יותר טובה ומקבלת את האחרים.
"לא ביקורת עצמית אלא גמישות. לא כעס, אלא יודעת גם לקבל שגיאותיה ושגיאות אחרים ולסלוח. הפכה את הרגש המיותר לרגש טוב, זו הלומדת הוציאה אל הפועל."
היום החמישי
תודה להמתנה.
היום אני מודה להָמְתָנָה.
המתנה, יודעת כל לומדת, היא מתנה. זו היכולת שלי לא לפעול באופן אוטומטי, מתוך דפוסים של פעם אלא למצוא דרך תגובה חדשה. המתנה היא מתנה לעצמי המאפשרת לי לעבור ממצב של עומס: בלבול, כעס, דחיה למצב של דיוק.
המעבר בין המצבים אינו מתרחש כהרף עין, אני זקוקה למרחב בזמן כדי לעשות את הטרנספורמציה. המרחב הזה נקרא: זמן המתנה.
המתנה היא המקום שבו אני מסכימה לא לדעת, מסכימה להיות בחוסר בהירות, בערפל. מקום בו אני מבינה שהדרך שפעלתי בה כבר לא רלוונטית ומאפשרת למשהו חדש להגיע.
לא מיד מתגלה ההבנה, לא מיד משתחרר העומס, אני מוזמנת לתת לעצמי זמן, מקום פנימי, הסכמה- בהמתנה.
אז מתגלה לי נקודת חיבור לעצמי, לטוב שבי, לדרך פעולה חדשה.
אז יש זמן לעומס לחזור למקומו התחום, אז יש לי זמן לגלות רגש טוב לעצמי ולחמול על הילדה ששוב נפגעה.
בזמן המתנה הפעולה היא פנימית: לא דיבור, לא בחירה, לא עשיה. אלא התבוננות פנימה ועבודת תיחום וקבלה פנימית. כך מתאפשר לי לשוב לדיוק החדש שלי, לשוב לטוב.
היום, לקראת שבת, שגם היא זמן של המתנה משבוע עבודה אחד למישנהו, אני אומרת תודה להמתנה שמגלה לי שתמיד יש עוד דרך, תמיד יש בי עוד יכולת, תמיד יש מקום להתחדשות.
"ברגע שממתינה הרי קשובה לליבה להבנתה, ז"א קשובה לליבה הנושא הבנה מהותית. כמה כוח יש בהמתנה." (ימימה אביטל)
היום השישי
תודה לתיחום הזמן.
תיחום הזמן הוא כלי המאפשר לי להיות נוכחת בזמן. כשאני ממש כאן ברגע זה, אני כבר לא במריבה שהיתה לפני שעה, ועדיין לא בפקק שמחכה לי בעוד שעתיים. אני יכולה להיות שקטה ומרוכזת במה שמונח לפני.
כשאני בזמן מתוחם, השבת שלי נקייה מרעשים והפרות של השבוע שהיה או של השבוע שיהיה.
כשאני בזמן מתוחם כל עשיה נעשית בזמנה: זמן המשפחה מוקדש רק למשפחה וזמן העבודה מוקדש לעבודה. כשאני מבשלת אני רק מבשלת וכשאני נוהגת, אני לא עונה להודעות.
ואז יש הרבה יותר זמן בזמן, לכל שעה יש את המשקל שלה, כל שעה מעניקה לי את ההזדמנות להיות בה בטוב ובדיוק.
מה שהיה, היה. מה שנכון לעכשיו מתאים לעכשיו. ואח"כ, יבוא הדיוק של אח"כ.
איך אמר קהלת החכם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". האם אני יודעת לתת לכל דבר, לכל חפץ, לכל רצון, את הזמן שלו?
היום אני אומרת תודה לכלי המארגן הזה של תיחום הזמן שמאפשר לי להיות אני במיטבי, (בדיוק היחסי המתאפשר), בזמנים השונים.
"יש זמן מתוחם לכל פעולה. כל דבר בזמנו. זה נותן את רעיון המקום. כל רגע והפעולה שלו, ואינך משתנה בגלל המשתנה בחוץ. " (ימימה אביטל)
היום השביעי
תודה להבנה האישית.
ההבנה האישית היא כלי הבניה המרכזי שלנו בלימודי חשיבה הכרתית.
בעזרת ההבנה אני בונה מקום אישי, אני מפרידה ומתחמת, אני מקבלת ומסכימה. בעזרת ההבנה אני לומדת דברים חדשים.
הבנה פירושה לראות משהו בצורה שונה ממה שראיתי עד היום, ההבנה משנה את ההסתכלות שלי ועוזרת לי לפעול בצורה שונה ממה שפעלתי עד היום.
כך שאם אני מבינה שאני צודקת והשני טועה, שוב… זו אינה הבנה. הבנה שאני כבר מכירה אינה נקראת הבנה הכרתית, כי היא לא מחדשת לי שום דבר ואני לא מתפתחת דרכה.
לעומת זאת הבנה ש: יש אפשרות לשתי נקודות מבט שונות על אותה סיטואציה, השני צודק וגם אני צודקת, מחדשת לי מאד, משחררת מאבק ומקדמת התקרבות.
קל לדעת מתי יש לי הבנה חדשה: היא תמיד מלווה בפתיחת הלב, בתחושת שמחה ובהקלה. הנה השתחרר עומס שחסם ולא אפשר, הנה נפתח מרחב חדש.
להבנה יש תכונה נוספת: היא מביאה איתה עוד הבנה. למשל: הבנה שיש מקום לשתי נקודות מבט שונות מביאה הבנה שאין צורך במאבק. מביאה הבנה שאפשר לייצר מציאות בה יש מקום לשנינו ואנחנו לא אחד על חשבון השני. וכן הלאה.
הלימוד ההכרתי אינו כמו לימוד בבית הספר, אין דרישה להבנה מסוימת בזמן מסוים, ואין הבנה נכונה או שגויה. יש מרחב וסבלנות להניח להבנה להגיע בזמנה המדויק ולאפשר לי את הצמיחה המתאימה לי באותו רגע.
היום אני אומרת תודה להבנה שמאפשרת לי שקט ושמחה.
"כל זמן וההבנה שלו, כל הבנה בזמנה.
הבנה אמורה לגדול כל הזמן ובפני הבנה גדלה אין העומס יכול לעמוד." (ימימה אביטל)
היום השמיני.
תודה לדיוק.
דיוק הוא מקום רוחני פנימי, שמשתקף גם בחיצוני. בתחילת הלימוד אני מתאמנת להכיר את צורת הדיוק שלי. מתי אני בדיוק? כשאני במקום בו הכל בְּסדר, הכל בָּסדר הנכון. אני מסכימה עם מה שאני מרגישה, אני רוצה את מה שאני חושבת, אני מקשיבה לעצמי ומוצאת שם שקט ושמחה. נחה במקומי.
הדיוק הראשון בלימוד הוא הדיוק כלפי עצמי. מתי אני באמת טובה לעצמי? מה הכי נכון לי לעשות עכשיו?
אני לומדת לזהות מתי אני מדויקת כלפי עצמי (ואז כלפי הסביבה) ומתי אני פועלת מעומס.
זו אבחנה חשובה כי לפעמים העומס מתחפש לדיוק (לא נעים, מה יגידו, למה אני). לכן יש לנו את כלי המדידה: שקט ושמחה. אם המחשבה, הרגש או הרצון (ועדיף כולם) מביאים איתם שקט ושמחה- זהו הדיוק לרגע זה.
אם הם מביאים איתם וכחנות, רוגז וסערה- זה איננו דיוק כי אם מאבק.
הדיוק מכיל בתוכו את הכלים הקודמים שציינתי: את ההפרדה, את הקבלה, את ההמתנה, את הבנת היחסי. זוהי מלאכת בניה עדינה שבסופה אני מגלה מקום חדש בתוכי, מקום של יציבות, מקום שהוא הטוב שלי.
ההישארות במקום הזה יכולה להימשך דקה, שעה, אולי אפילו יממה, אך לא לנצח.
הדיוק מבקש מאיתנו גמישות, קשב למתרחש, הסתכלות עירנית והסכמה לשחרר את הדיוק שהיה לטובת הדיוק הבא.
היום אני מודה למקום המדויק שלי, שהוא כל כך נעים ומחבק, ששווה להתאמץ ולנסות להגיע אליו בכל פעם מחדש.
"עיקר הדיוק שמאפשר בקלות דיוק ושחרור. הדיוק מביא שקט ושמחה, דיוק כלפי עצמה" (ימימה אביטל).
היום התשיעי.
תודה לקשב הנקי.
היום, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני מבקשת להודות ליכולת להקשיב בקשב נקי.
קשב נקי מאפשר הקשבה ללא דעה קדומה, ללא ידיעה קדומה. הוא מאפשר לשמוע מה באמת השני אומר, רוצה ומתכוון, בלי להיבהל מכך, להתגונן ולחסום מראש.
העבודה על הקשב הנקי מתחילה מול עצמי. אני לומדת להקשיב באמת לעצמי: מה מניע אותי, מתוך מה אני פועלת, מה אני באמת רוצה, למה אני זקוקה עכשיו.
מנקה את התשובות הראשונות שעולות (כי אני צודקת, כי זה הדבר הנכון, כי הוא חייב לי) ומקשיבה ללב שלי. לפעמים הוא פוחד, לפעמים הוא פגוע, לפעמים הוא מרגיש לבד. כשאני מקשיבה לעצמי ושומעת את התשובות האמיתיות, אני מבינה מה לתת לעצמי, איך לתת לעצמי. אני פחות תלויה באחרים שיבינו אותי ויתחשבו בי, אני יותר עצמי, יותר עצמאית.
לאחר שחיזקתי את הקשב הנקי מול עצמי, אני יכולה להיות בקשב נקי מול האחר. לראות אותו באמת, לשמוע אותו מהמקום שלו. התשובה שלי תשתנה, היחס שלי ישתנה, יהיה מקום גם לי וגם לו.
היום אני מבקשת שנלמד את עצמנו את ניקוי הקשב וחיזוק ההקשבה בינינו.
היום אני מודה על תקשורת קשובה שמחברת ומאחה בין כל הניגודים.
הקשב יאפשר לך לא להקפיץ מילים מהקשב שלך. תנסי ללמוד להקשיב למישהו אחר כשאינך פוגשת את העומס שלו אלא ישנה הכרה לטוב הקיים בו ובך.
היום העשירי
תודה להכרה בתוצאות.
בעשרת הימים האחרונים הודיתי לכלים ההכרתיים שעוזרים לי להיטיב עם עצמי, להגיע למקום של נפש שקטה ושמחה, להתחזק ולהיות טובה יותר לאחרים.
התיקון הזה הוא תהליך מתמשך, הוא מחייב נוכחות העכשווי וראיה קדימה, אך אי אפשר לעשותו בלי להסתכל לאחור לפעמים ולהיות בהכרה לתוצאות.
הכרה לתוצאות זה אומר לראות כמה התחזקתי כבר. כמה השתניתי בתגובות שלי, ברגישות שלי, במחשבות שלי. המשפט האהוב עלי ביותר בשיעורים הוא: "פעם לא הייתי מגיבה כך. פעם זה היה נגמר במריבה סוערת".
המשפט הזה מראה על השינוי הגדול שנעשה ועל המודעות לשינוי. אני רואה את פירות עבודתי, אני שמחה במקומי החדש, אני מודה על השינוי הטוב שקורה.
היום, יום העצמאות ה75 למדינת ישראל אני רוצה להודות, דרך ההכרה בתוצאות, למדינה הנפלאה הזאת, שקלטה עליה, שהפריחה השממה, שהמציאה המצאות טובות לאנושות, שהקימה מערכת בריאות לתפארת, שהתרבות העברית בה משגשגת, שיש לה את החורף והאביב המושלמים בעולם, שהיא שלנו, ללא עוררין.
תגידו: כן, אבל… תגידו: יש מה לשפר, תגידו: אנחנו כל כך חלוקים. תגידו מה שתגידו. היום אני בוחרת להכיר בתוצאות הנפלאות שנוצרו פה ב75 השנה האחרונה, להודות עליהם, ולהבטיח להשתפר לבאות.
לחיי מדינת ישראל!
"התוצאות שתביאי מהבנה מדייקת יתנו לך את הוודאות למקומך האישי. כה תתחזקי בקשר עם עצמך, כי את מסוגלת, תראי בוודאות שזה נמצא, והכל באופן הדרגתי, כל עוד מדי פעם העומס קובע אין דבר, העיקר ההתקדמות זה מה שצריך". (ימימה אביטל)
לייק תגובה שתפי