עשרת ימי תשובה תשפ"ג

עשרת ימי תודה- היום הראשון כבכל שנה, גם השנה אני מצטרפת למסורת של בית פרת, לציון עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות כעשרת ימי תודה. דווקא בזמן הכי כואב בלוח השנה הישראלי, אנחנו מוזמנים להתמקד בטוב שקורה בחיינו, במשפחתנו, בקהילתנו ובארצנו. דווקא בימים אלה, כשהארץ שסועה ע"י כעסים, התנגדות ומאבקים פנימיים, אני בוחרת להשתמש בימים אלה כדי לראות את הטוב, המאחד, והמחבר בינינו. בימים הקשים וגם בימים הטובים, אני נעזרת מאד בכלים ההכרתיים של ימימה אביטל. השנה בחרתי לציין בכל יום, כלי הכרתי אחד עליו אני מודה ואותו אשמח לשתף. היום הראשון- ערב יום השואה תודה להכרת הסדר הנכון. בחיי היום יום שלנו מתרחשים ארועים רבים, כל יום גדוש במליוני רגעים של חוויות, אינטראקציות, מחשבות ורגשות. חלקם משמחים ומעוררים וחלקם מכעיסים, פוגעים ומתישים. לאיזה מהם אני שמה לב יותר?מה אני בוחרת לשתף עם אחרים? מה ממשיך להתנהל בראשי ולנהל אותי אחרי שהרגע כבר עבר? לרוב השמחה, ההתרגשות, ההנאה חולפות עוברות להן במהירות ומשאירות אותי עם הקושי, הפגיעה, והעלבון. לזה ימימה קוראת: הסדר ההפוך. היא קוראת לנו להפוך את הסדר, להכיר את הסדר הנכון, לשים את הטוב לפני המיותר, לשים את השמחה לפני העצב, את ההתקרבות לפני הדחיה, את הפתיחות לפני הסגירות. בהתחלה זה נראה מוזר ואפילו קשה, ההרגל להאחז בקושי ובסבל חזק יותר מההבנה שהם לא עוזרים לי, אך עם הזמן והתרגול זה הופך לכלי שימושי מאד. לדוגמא: * אף אחד לא הזמין אותנו לחג (עלבון, פגיעות, כעס, תסכול). הפיכת הסדר: אנחנו בוחרים באיזה אופן לחגוג את החג ועם מי (תחושת חופש, בחירה, גמישות ושמחה). * אחרי סופשבוע נהדר עם כל המשפחה הילדים "מתקפלים" מהר ונוסעים ולא עוזרים לסדר (כעס, כפיות טובה, צער). הפיכת הסדר: כמה נהננו מהזמן יחד איתם, כמה רגעים של התרחבות הלב היו, כמה משמח שהם היו איתנו כל הזמן הזה וכמה טוב שיש להם חיים משלהם לחזור אליהם. * השקעתי מאד בפרוייקט בעבודה ולא פרגנו לי על כך (עלבון, תסכול, כעס, דחיה). הפיכת הסדר: איזה פרוייקט נהדר עשיתי, כ"כ נהניתי לעשות אותו, גיליתי שאני יכולה לעשות דברים שלא ידעתי, ממש התפתחתי דרך העבודה הזאת (גאווה, שמחה, התחזקות). הכרת הסדר הנכון מלמדת אותי שהטוב תמיד קיים וכדאי לתת לו להיות במקום הראשון ולא האחרון. היום אני מודה על הכלי של הכרת הסדר הנכון שעוזר לי לעשות סדר בכל פעם שאני מרגישה לא בסדר.

היום השני-

תודה להפרדת השדות

הפרדת שדות, הנקראת גם תיחום והפרדה, היא אחד הכלים החשובים בבניית מערכת יחסים מקבלת ומבינה, עם עצמי ועם אחרים.

לכל אחד מאיתנו יש מבנה אישי משלו. המחשבות האישיות, הרגשות הפרטיים, הפרשנות למה שקורה, ההסתכלות והקשב היחודיים רק לאדם עצמו.

המבנה הזה הוא מאד אישי ויחודי, רק שנדמה לנו שהוא נכון ומתאים לכולם.

אנחנו אומרות: איך אפשר להבין את זה אחרת? איך אפשר לא להיפגע ממשפט כזה? איך אפשר לסלוח על דבר כזה? שאלות שמבהירות כמה ברור לנו שהחוויה האישית שלנו משותפת גם לאחרים.

הבלבול הזה יוצר מאבקים, התנצחויות, מריבות והתרחקות.

לי הכל כל כך ברור שלא ברור לי איך האחר חושב, מרגיש ומתנהג אחרת.

אז זהו, שהוא אחר. ומהמקום שלו הברור שלו שונה לחלוטין.

דרך תיחום והפרדת שדות אני מזהה את המחשבות, הרגשות, הרצונות והפרשנות שלי - כשלי. שלי שמגיעים מהמקום שלי.

כשאני מבינה מה שלי, אני יכולה לקבל שאצל האחר זה שונה. למה? כי הוא אחר. הוא לא טיפש, לא אטום, לא אדיש, לא פחדן. הוא אחר. ויש לו את המחשבות, הרגשות, הרצונות שלו, המקום שלו כולל גם את העומס שלו.

ממש כמו המכוניות בכביש: לכל אחת הנתיב שלה, הקצב שלה והיכולת שלה.

ההבנה הזאת מאפשרת מרחב מחיה. מאפשרת מקום לעצמי (לא בכוח ולא על חשבון השני) ומאפשרת מקום לשני, כמו שהוא, איפה שהוא.

כלי ההפרדה הוא חשוב ומשמעותי ככל שהיחסים יותר קרובים. יותר קל לי לעשות הפרדה מאדם זר או רחוק. יותר מורכב לעשות זאת מול הורים, בני זוג או ילדים. ושם גם הכי חשוב. כי כדי להישאר קרובים, צריך להיות נפרדים. תודה לכלי ההפרדה שמזכיר לי תמיד שיש לי מקום בטוח, מקום שהוא רק שלי, שלא משתנה בגלל האחרים.

"שימו לב, גם צמח לא יכול להיות דרך שורשו עם השורשים של עוד צמח אחר. השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום אישי. אם עושים ערבוב מפרים את הטבעי"(ימימה אביטל)

היום השלישי

תודה לדיוק היחסי

בלימוד ההכרתי אנחנו לומדות לדייק, להגיע למקום בו המחשבה, הרגש, הרצון והקשב כולם מחוברים ביניהם בטוב, ללא קונפלקט פנימי או חיצוני. זהו המקום שבו אני נחה. זה המקום אליו כל אחת מאיתנו שואפת להגיע.

אך המקום הזה הוא לא אבסולוטי, הוא אינו יעד שאפשר להכניס למערכת הניווט הפנימית, ולחכות להודעה: הגעת ליעד. המקום הזה, הדיוק הפנימי, משתנה כל הזמן, לפי המקום שבו אני נמצאת היום, לפי המציאות שמסביבי, לפי החיים.

ולכן ימימה מלמדת אותנו מושג נפלא שנקרא: הדיוק היחסי במשתנה התמידי.

הדיוק הכי טוב שאני יכולה להשיג בתוך המציאות המשתנה תמיד.

המושג הזה הוא תעודת פטור מרגשי אשמה, מדרישה תמידית, מביקורת עצמית.

המושג הזה מאפשר לי לראות איך אני הכי טובה שאני יכולה, בכל רגע נתון:

*כעסתי והתעצבנתי על הילדים, אפילו צעקתי עליהם, ואז התעשתתי, תיחמתי ונרגעתי- זה הדיוק היחסי שלי שהתאפשר לי.

*נפגעתי ממילים שנאמרו לי, הלב נסגר והכעס עלה. אחרי כמה זמן הבנתי שהמילים שנאמרו שייכות לשני ולא אלי וחזרתי לחייך- זה הדיוק של אותו רגע.

*התפתתי לעוגה שהביאו היום לעבודה, למרות שהבטחתי לעצמי לא לאכול סוכר. בשאר היום חזרתי לתפריט מסודר ומאוזן- זה הדיוק של היום הזה.

הדיוק היחסי במשתנה התמידי שֹם את הדגש על החלק הטוב והמחזק במה שעשיתי ולא על החלק של ההפרה. כי תמיד יהיה טוב ותמיד תהיה הפרה, אז במה כדאי להתמקד? במה תבחרי, שואלת ימימה, ועונה: תבחרי בטוב.

תודה ליחסי התמידי שמזכיר לי תמיד את החלק המקבל והמאפשר של מעשיי, ומשקיט את הקול הביקורתי והשופט.

"לסגל את המחשבה מההתחלה של המידה שהיא בתוך המידה והיא מידת הדברים. את היחסי התמידי בהגעה." (ימימה אביטל)

היום הרביעי

תודה לקבלה עצמית

היום אני מבקשת להודות לכלי ההכרתי שמבקש להשתכלל ולהתחזק כל הזמן, היכולת לקבלה עצמית.

היום אני מבקשת להודות ליכולת לקבל את עצמי כמו שאני, מדייקת ולא מדייקת, על מקומי ובהפרה, שמחה ועצובה, משוחררת ואוחזת, מקבלת ולא מקבלת.

אחרי שנים רבות של חינוך של: במה אני צריכה להשתפר, מה עדיין לא מספיק טוב, איפה אני צריכה להשתדל יותר- קבלה עצמית היא דבר רחוק ומוזר.

למה לקבל את עצמי כשאני טועה, למה לקבל עצמי עם הכישלון, למה לקבל עצמי כשאני בהפרה?

ופה נכנס הקסם של החשיבה ההכרתית. הקסם שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי. למה לקבל? כי זה מה שיכולתי באותו רגע.

המקום המקבל הוא המקום המרגיע, המבין שבאותו רגע זה מה שהתאפשר (זוכרות את הדיוק היחסי?)

המקום המקבל הוא המקום שמבין שיש בי הרבה חלקים, הרבה תכונות ומגוון של יכולות. שזה בסדר להיות האמא הזאת עכשיו, שאין לה סבלנות, בת הזוג הזאת עכשיו שזקוקה לחום ואהבה, החברה הזאת עכשיו שנעלבה ממילה ששמעה.

זה בסדר כי גם זה משתנה, כי יש בי גם יכולת של סבלנות, הכלה, ביטחון וכוח, רק שבאותו רגע הם לא באו לידי ביטוי.

קבלה עצמית עוזרת לי להתקרב לעצמי במקום לדחות את עצמי בביקורת ובשיפוטיות, להיות יותר טובה לעצמי ומתוך כך להיות גם יותר טובה ומקבלת את האחרים.

"לא ביקורת עצמית אלא גמישות. לא כעס, אלא יודעת גם לקבל שגיאותיה ושגיאות אחרים ולסלוח. הפכה את הרגש המיותר לרגש טוב, זו הלומדת הוציאה אל הפועל."

לייק תגובה שתפי