עשרת ימי תודה תשע"ח

עשרת ימי תודה עשרת הימים הקרובים, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות הם ימים המזוהים עם כאב ושכול, עם עצב ויגון על מתינו. אנחנו רוצים להוסיף לימים אלה רגש נוסף: הכרת תודה. בימים אלה אנחנו מבקשים לזכור עד כמה הקיום שלנו כאן לא מובן מאליו, להיזכר מחדש בתחושת הפלא שקצת התפוגגה. בעשרת הימים הקרובים נשים את התודה בראש מעיינינו. נניח קצת לביקורתיות, לציניות, לכעס, לדרישה ונראה את הטוב והנפלא שקיימים בתוכנו ומסביבנו. עשרת ימי תודה היא יוזמה של מכללת עין פרת והשנה אני שמחה להצטרף ליוזמה זו כחלק מהקהילה שלי וגם באופן פרטי. השנה אבחר בכל יום נושא אחד להודות עליו ואשתף אתכם בו. מזמינה גם אתכם להצטרף ליוזמה היפה הזו ולמצוא את התודה שבכם.

"למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לנשום לחוש לראות לדעת לייחל להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל

לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום לבל יהי עליי יומי הרגל " (לאה גולדברג)

היום הראשון: תודה על האהבה.

היום, ערב יום השואה, אני רוצה להודות על האהבה. האהבה שהיא הבסיס לכל הטוב שקורה בעולם הזה. האהבה, המחברת, המכבדת. האהבה שמצילה ומרפאה, האהבה שאין לה גבולות ואין לה מחסומים. לקח לי זמן להתחבר אל האהבה שבתוכי. בהתחלה הייתי מאד קמצנית איתה. חילקתי אותה במשורה: לא להיסחף, לא להגזים, לא להתלהב. אולי היא תיגמר, אולי אשאר בלי, אולי אתרוקן ממנה ואז אשאר חשופה ולא מוגנת. לקח לי שנים לגלות שמעיין האהבה הוא מעיין פלאי. ככל שמשתמשים בו יותר, כך יש ממנו יותר וככל שחוסכים בו הוא הולך ומתייבש. ככל שאתן יותר אהבה, לעצמי ולאחרים, כך אתחזק יותר, אשמח יותר, יהיה לי טוב יותר. ככל שאמעט להשתמש באהבה שלי אחוש בדידות ואהיה עצובה יותר. אני רוצה להודות לרגש האהבה שקיים בתוכי, להודות שלמדתי סוף סוף להשתמש בו בנדיבות. רגש האהבה לאדם הוא שהציל את משפחתי שהוחבאה בשואה, רגש האהבה לארץ ישראל הוא שהעלה את משפחתי לארץ, רגש האהבה בין גבר לאשה בזכותו נולדתי, רגש האהבה בין אב לבנותיו בזכותו נבנתה משפחתנו, רגש האהבה שחיבר אותי לבעלי ועזר לנו לעבור את הדרך הארוכה ביחד, רגש האהבה לעצמי שפתח את הסכר בתוכי אפשר לי את החיבורים הנפלאים הקיימים בחיי.

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד.

היום השני: תודה על הלמידה

כשהייתי בבי"ס לא הייתי תלמידה כל כך טובה. מכל 12 שנות הלימוד לא זכור לי מקצוע אחד שממש אהבתי, שהייתי ממש טובה בו, שבאמת התעניינתי בו. למדתי כי היה צריך, הוצאתי תעודת בגרות כי היה צריך והלכתי לאוניברסיטה כי היה צריך. את ההנאה שבלמידה גיליתי שנים רבות אח"כ. גיליתי את הריגוש בלהבין משהו חדש, את ההרגשה של מרחב אינסופי שנפתח, גיליתי שהלמידה מאפשרת לי אפשרויות נוספות בהן אפשר להתבונן על העולם, דרכים חדשות להתנהל בו. הלמידה אפשרה לי לזנוח דעות קודמות, לוותר על ידיעות כוזבות, לשחרר חשיבה מֶצֵירה. הלמידה אפשרה לי להתחדש, להתקרב, להבין ולרצות עוד. למדתי שלמידה מתרחשת לא רק בבית ספר, לא רק בישיבה בכיתה. למידה מתרחשת בכל רגע בחיים, אם אני קשובה לה. אם אני מוכנה לה. למדתי שלהיות "הלומדת" זה תפקיד חיים, תפקיד שמלווה את שאר התפקידים שלי כאמא, רעיה, חברה, מלמדת. בהרצאה שנתן דורון אלמוג בTEDx TelAviv הוא סיפר על עצמו כלוחם ועל עצמו כלומד. דורון אלמוג אמר על בנו ערן ז"ל (שהיה אוטיסט בעל דרגת פיגור קשה): "הוא הפרופסור הכי גדול שהיה לי בחיי, כל חייו הוא לא אמר מילה אחת, אך הוא זה שלימד אותי על עצמי, על החברה שלנו, על ילדים כמוהו". בנו בעל המוגבלויות הקשות לימד אותו את כל מה שהיה עליו לדעת במציאות החדשה שנוצרה.

לאורך השנים פגשתי מקרים, הזדמנויות ואנשים שהיו בשבילי מורים לחיים. היום אני אומרת להם תודה. למורות ולמורים השונים שליוו אותי במסע חיי ולאלה שעוד יבואו. תודה לנשים ולאנשים שהזדמנו לחיי ועזרו לי ללמוד על עצמי, על עצמם, על חברת בני האדם, שיעורים שלא לומדים בשום בית ספר. אני מודה לתהליך הלמידה שלא מסתיים לעולם ועוזר לי להישאר סקרנית, מתרגשת, גדלה, מתפתחת ואחת שבעצם עוד לא יודעת כלום.

וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד.

היום השלישי- תודה על הסליחה אמנם אנחנו בערב ראש חודש אייר ולא בחודש אלול, ואלו עשרת ימי תודה ולא עשרת ימי סליחה, ובכל זאת, היום אני רוצה להודות על היכולת לסלוח. היכולת לבקש סליחה ולסלוח, שבעיני זה בדיוק אותו דבר, היא יכולת שמצריכה הרבה מאד קבלה (עצמית), חמלה, וגמישות מחשבתית. זו בוודאי אינה יכולת שיש לילדים ("תבקש סליחה ממנו") וגם לא תמיד למבוגרים ("מה כבר עשיתי?"). המקום של סליחה יכול להתפתח רק בחממה נפשית מוגנת ואוהבת. זו שיכולה להכיל טעות, זו שמבינה שיש המון סוגי אנשים והמון סוגי כוונות ומחשבות. חממה שגְדֶלות בה סובלנות וקבלה למי שהוא לא בדיוק כמוני. חממה כזו צריך לבנות באהבה ובסובלנות. כדי לבנות אותה הייתי צריכה קודם כל לצאת מעמדת הבוּנקר שלי. בונקר בו הייתי ספונה שנים, מחכה לאיזה טיל או מטח יריות. כשהסכמתי לצאת מהעמדה, זו שהנציחה את הפחד שלי והמסכנות, יכולתי להניח את היסודות לחממת הסליחה. לאט לאט נבנו היסודות שהיו מושתתים על הכרת הטוב שבי ושבאחרים ובעיקר על הפסקת הדרישה מאחרים להוכיח לי כל מיני דברים. למדתי לסלוח לעצמי על שדרשתי (כי לא ידעתי אחרת) ולמדתי לסלוח לאחרים שלא יכלו למלא את הדרישה שלי. למדתי לסלוח לעצמי על הנפילות ולמדתי לסלוח לאחרים על האכזבות. ובסוף למדתי לסלוח לעצמי על שנפגעתי ממישהו אחר, על שכאבתי, על שהרגשתי קטנה ולא שווה. וכשסלחתי לעצמי באמת, כבר לא היה על מה לסלוח לאחר, הייתי משוחררת מאשמה, מפגיעות, מהחסרה. היום אני מודה על היכולת המופלאה הזו, יכולת הסליחה. יכולת שטמונה בתוכי ונמצאת לשרותי. יכולת שמאפשרת לי לחזור לכוחי ולשמחתי, בלי שאהיה תלויה בהתנהגות של מישהו אחר. יכולת שמרגיעה לי את הלב ומנקה לי את הקשב ומזכירה לי שבאמת, בסך הכול, הכול בסדר.

"חלשים לעולם לא יכולים למחול. המחילה היא תכונת החזקים." (מהאטמה גנדי)

היום הרביעי- תודה על הנתינה

"עוד תלמד לתת לתת" שר בועז שרעבי וכמה הוא צודק. נתינה בקלות ובשמחה היא משהו שהייתי צריכה ללמוד. הרבה שנים הרגשתי שהמשאבים שלי יקרים מדי. אין לי זמן, אין לי פניוּת, אין לי חשק. לתת מרצון הפך להיות דבר שולי, אחרי מה שאני צריכה, חייבת, מצופה . ויחד עם זאת הערצתי אנשים שאצלם זה נראה קל. הייתה לי מנהלת כזו. תמיד מחייכת, תמיד מסכימה, תמיד אומרת מילה טובה. אני זוכרת איך עמדתי משתאה מול התשובות שהייתה נותנת לאחרים: "בוודאי שאפשר, כמה את צריכה?, איך אפשר לעזור?". חשבתי לעצמי: מה, אפשר ככה לתת לכולם? גם למי שלא עובדת פה? גם למי שהוא עובר אורח? את הנתינה הבלתי נגמרת פגשתי גם בקהילה המסורתית "ואהבת" אליה הצטרפתי. ראיתי בשבת שולחן ערוך לקידוש מלא כל טוב, "כל דיכפין יטא ויאכל". כולם מוזמנים לקידוש, כולם מוזמנים ללימוד. לא צריך להיות חבר בקהילה, לא צריך להיות "משלנו" אפילו לא צריך לשלם. קהילה עם דלת פתוחה, יד פתוחה ולב פתוח. למרות שעבדתי שנים רבות במקצוע טיפולי שהייתה בו נתינה רבה , לא ממש הרגשתי בתוכי את שימחת הנתינה הבלתי אמצעית. את התחושה של לתת- כי זה מה שאני רוצה. בראש השנה האחרון התפללתי בבית הכנסת: "תפילה, תשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". חשבתי לעצמי: תפילה אני מתפללת, תשובה (מלשון לשוב אל עצמי, להתקרב אל מהותי) אני בדרך, וצדקה? האם אני נותנת צדקה? האם אני נותנת מטובי ומיכולתי למען האחרים? התשובה הייתה ברורה: לא, לא מספיק. והתפילה נשמעה. מיד בתחילת השנה הזדמנו לי אפשרויות נתינה שונות: לתת מזמני, מיכולתי, מהידע שלי. הזדמנויות שהתאימו לי בדיוק, שהיה בהם המפתח לפתיחת הלב. הזדמנויות שלימדו אותי את ההנאה שבנתינה המדויקת. לא כי צריך, לא כי כדאי, לא כדי לקבל תמורה. לתת כי אני רוצה. לתת כי אני אוהבת. כי הלב מתרחב. כי השמחה מתפשטת, בתוכי ומחוצה לי. היום אני מודה לנתינה, שכמו האהבה, היא מעין מתגבר שמרווה ומעשיר את הנותן לפחות כמו את המקבל. תודה לגילוי הדיוק שבנתינה, הקלות שלה, תודה לפתיחת הלב המאפשרת. "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" (מסכת סוטה)

היום החמישי- תודה על הנוכחות

בבוקר כשאני רק מתעוררת המוח כבר מתחיל לעבוד. עוד לפני שנפקחות העיניים עוברת בי מחשבה ראשונה: איזה יום היום? יום חמישי. מחשבה שניה: מה אני עושה היום? ומיד רכבת המחשבות מתחילה לדהור: פגישה בשמונה וחצי, קניות, להכין בצק ללחמניות, לכתוב על פרשת השבוע, כל הילדים מגיעים, צריך לבשל, כביסות, בערב הופעה.... ברגע שהרגליים נוגעות ברצפה אני כבר לא נמצאת בחדר השינה שלי, לפחות לא במחשבה. המקלחת היא רק תחנה בדרך למטבח ולא זמן של התרעננות וניקיון. כוס התה שלי נלגמת תוך כדי עריכת רשימת קניות ולא זמן של הזנה והתרגעות, הכנת הבצק נעשית אוטומטית תוך כדי קריאת מיילים והודעות שממשיכים להגיע גם בזמן הפגישה.. הכול קורה תוך כדי. השעות עוברות והיום נגמר ורגע, מתי הייתי בו באמת? היום אני רוצה לומר תודה על רגעים של נוכחות . רגעים בהם אני נמצאת במלואי בעכשווי, בהווה. הווה קרוי באנגלית פּרֶזֶנְט, מתנה. כי להיות נוכחת בָּרגע זו מתנה גדולה. מתנה המאפשרת שקט, חיבור, כוח, הבנה. נוכחות בעכשווי, התמקדות בדבר אחד בלבד, זה ניצול הזמן הטוב ביותר האפשרי. וזה ממש לא פשוט. כל הזמן הטלפון מזמזם, כל הזמן קורה משהו איפשהו, כל הזמן אני מוסחת מגירויים חיצוניים ופנימיים. אך כשקורה רגע החסד הזה, כשאני מצליחה לא לחשוב על כלום, לא להתעסק בכלום, לא להתפזר מכלום, כשאני מצליחה להיות במלואי בדבר האחד אותו אני עושה, אני מגלה שהכול נעשה בקלות, הכול קורה כמו שצריך, הכול מסתדר לטובה, הכול בא וגם הולך. אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ" (קהלת)

"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב האוהב הפועם בקצבו של הלב" (דניאלה ספקטור)

היום השישי- תודה על השפע

היום אני רוצה להודות על מדינת השפע בה אני חיה. על כך שבחנות הירקות יש לפחות ארבעה סוגים שונים של עגבניות שרי, על כך שבעלי מתלבט שעה ארוכה מול המקרר בסופר "היא כתבה יוגורט- לאיזה יוגורט היא התכוונה?" על כך שיש נעלים להליכה, ונעלים ליציאה ונעלים לטיול ונעלים לריצה וחולצות ארוכות וקצרות וחולצות מעבר. תודה שזכיתי לחיות במדינה שיש בה הרבה ומהכול. שלג ומדבר, ערים דחוסות ואזורים שוממים, חומוס ושווארמה וסושי ופיצה, אבטיחים ותפוזים ואבוקדו וענבים. על כך שאפילו בישוב הקטן שלי בפריפריה אני יכולה לבחור: האם ללכת הערב לסרט, להרצאה, או להופעה. תודה על כך שכשאני מבשלת היום את ארוחת השבת אני רק צריכה להחליט מה אני רוצה לבשל ולא על מה לוותר. היום אני אומרת תודה על כל היש שיש מסביבי. על כל מה שמתאפשר לי ולמשפחתי. תודה על כל החסד הנפלא הזה, על ארץ זבת חלב ודבש. "על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב. על האש המבוערת, על המים הזכים, על האיש השב הביתה מן המרחקים " (נעמי שמר)

היום השביעי- תודה על הכתיבה

בני השש ובני השבע, אלף בית אלף בית... כמו כולם למדתי בכיתה א': א'- אוהל ב'- זה בָּיִת. למדתי את האותיות, למדתי להרכיב מהן מילים ואח"כ להרכיב מהמילים משפטים. למדתי לכתוב ולקרוא. קראתי בשקיקה ספרים, את דבריהם של אחרים. קראתי והתענגתי על העולמות שהם בוראים, על הרעיונות שהם מביעים, על הרגשות שהם מבטאים וחשבתי לעצמי: כמה נפלא זה להיות סופרת. במשך השנים כתבתי כי התבקשתי. לענות על שאלות במחברת, לכתוב עבודה לאוניברסיטה, לכתוב דו"ח על ילד שבטיפולי, לכתוב פתק למורה... כתבתי למען האחרים ולא למען עצמי. עד שהתחלתי ללמוד ימימה. ימימה לימדה אותי הרבה דברים, ואחד מהם, ששינה את חיי הוא: כתיבה זו נתינה לעצמך. כתיבה היא לא כדי להעביר אינפורמציה, לא כדי לשכנע, לא כדי לזכור, אפילו לא כדי ללמד. כתיבה היא אינה מטלה. כתיבה היא מתנה. מתנה לעצמי. למדתי לכתוב לעצמי. למדתי לכתוב את מה שאני חושבת ואת מה שאני מרגישה. למדתי להקשיב פנימה ולזהות מה בדיוק מתרחש בתוכי. למדתי לעשות סדר. למדתי דרך הכתיבה לראות מתי אני טובה עם עצמי, מתי לא. למתי אני מבינה ומתי לא, מתי אני מדייקת ומתי אני נאבקת. הכתיבה לימדה אותי על עצמי. היא גילתה לי את אחת העוצמות שלי: הסתכלות בהירה. היא לימדה אותי איך לעבור מכעס לשקט, איך לעבור מסגירות לפתיחות, איך לקבל את עצמי כמו שאני ואיך לקבל את האחר כמו שהוא. למדתי לכתוב. "לכתוב מלאכה" כך קוראת לזה ימימה, לכתוב את מלאכת החיים שלי, מלאכת תיקון הנפש. ואח"כ למדתי לכתוב סיפורים, מחומרים הלקוחים מעולם הנפש ומחוברים לעולם הגדול. למדתי לשכלל את הכלים, כשמהות הכתיבה נשארת קרובה אלי. התאהבתי בכתיבה. יום טוב בשבילי הוא יום בו אני כותבת. יום נפלא בשבילי הוא יום בו אני כותבת משהו טוב, והיום הכי מרגש בשבילי היה היום בו יצא הספר שלי, ספר של מלאכות שאני כתבתי. היום אני אומרת תודה רבה למורָה ולמורים שלי: חנה פרלמן, #אמוץשורק #אלוןשדה ותודה גדולה למתנת הכתיבה, שהוציאה אותי מהחושך אל האור וממגירות נעולות אל המסך שלכם.

"קח את כל אשר תיקח יישארו אצלי עוד כמה גחלים קטנות באח וקצת עלים קלים בתוך הסבך וכמה מילים טובות שלא אשכח " (נתן יונתן)

היום השמיני-תודה על החברוּת

היום, בערב יום הזיכרון, אני רוצה להודות על החָבֵרוּת. על המושג הזה שטומן בתוכו כל כך הרבה ישראליות, כל כך הרבה משמעות וכל כך הרבה כוח. ביום הזיכרון אנחנו נזכרים בחברים שתמיד יהיו גם כשכבר אינם, נזכרים בטביעת אצבעם על נפשנו, בתרומתם לעיצוב חיינו, באהבתם שתמיד תנכח בליבנו. החברוּת כל כך משמעותית כי היא חיבור לאדם שלא חייב להיות איתי. הוא לא בן משפחה, הוא לא עובד איתי, הוא לא לומד איתי. חברוּת, כי מישהו, מישהי, אחר/ת באמת אוהבים אותי. אוהבים כשאני שמחה ונדיבה, אוהבים כשאני כאובה וסגורה, אוהבים כשאני עצבנית ודוקרנית, אוהבים כשאני קרובה וקשובה. החברוּת היא מקור כוח בלתי נדלה. בזכות החברוֹת שלי אני מאושרת. הן מאשרוֹת את קיומי, מחזקות באהבתן את מקומי, מרשות לי להיות אני. בזכות החברים שלי אני מדויקת. הם משקפים לי את עצמי, מתי אני בהפרזה, מתי אני בהחסרה. מתי אני מחוברת לעצמי, מתי אני הולכת לאיבוד. היום אני אומרת תודה לכוח הכי מחזק ומשפיע שיש (מחקרים מראים), כוחה של החברוּת. תודה לחברות ולחברים שנשארו איתי עם השנים, לאלה שעזרו לי במסע החיים, תודה לחברוֹת שהן חלק בלתי נפרד מחיי, לאלה שבזכותן אני יודעת כמה טוב טמון בתוכי, תודה לחברים שהצטרפו בשנים האחרונות ולימדו אותי על חברוּת אחרת, חברוּת של למידה והתפתחות.

תודה חברות וחברים שלי על שבחרתם בי, על שהשפעתן עלי מטובכן, על שאפשרתם לי מקום משמעותי בעולמכם. תודה על החיבוק התמידי. "היה לי חבר, היה לי אח, הושט לי יד כשאקרא... וטוב לי שאתה איתי, וגם אתה וגם אתה. פה תישאר אחרי לכתי פה תישאר אחרי לכתי החברות אשר הייתה". (יורם טהרלב)

היום התשיעי- תודה על מדינת ישראל

ביום התשיעי לימי התודה, בערב יום העצמאות, אני אומרת תודה על הקמת מדינת ישראל. אני אומרת תודה לדוד בן גוריון ולמנהיגי העם אשר לפני 69 שנים, למרות לכל האזהרות והאיומים, עמדו בתוקף על זכותנו הטבעית וההיסטורית, והכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל.

אני מודה מעומק ליבי שזכיתי לגור בפלא הזה שנקרא מדינת ישראל. תודה שנולדתי במדינה שבה היהדות שלי היא המכנה המשותף הרחב ביותר, שבה השפה שלי היא עברית, שבה השבת, יום המנוחה שלי, היא ביום שבת ולא ביום ראשון. תודה שזכיתי לראות במו עיני את הנס הזה. איך קמה מדינה מודרנית, מתקדמת, דמוקרטית, שוויונית, מצליחה ואפילו מאושרת, בתוך זמן קצר כל כך, השיג שאין שני לו בעולם כולו. מדינה שגדלה פי עשרה מאז 1948, מדינה בה יש את ריכוז היהודים הגדול בעולם, מדינה שמוֹכֶרת לכל העולם ידע טכנולוגי, בטחוני ורפואי. אני גאה להיות ישראלית. אני גאה בסבתא שלי שעלתה לארץ כאלמנה צעירה עם ארבעת ילדיה ובגיל 40 התיישבה כחלוצה בקיבוץ צעיר בעמק בית שאן. אני גאה באבא שלי שלאחר הצבא בחר ללמוד מקצוע חדש, תִכנות, והיה מראשי מחלקת המִחשוב של חברת התעופה הלאומית. אני גאה בבן זוגי על 25 שנה של שרות למען המדינה הזו. אני גאה בילדיי, צברים בני צברים, שממשיכים לתרום למדינה: בני הבכור שעובד בחברת בניה, וממש כמו החלוצים, בונה את הארץ. בני השני שבחר לעשות שנת שרות בעכו ולתרום מזמנו וממרצו לנוער בסיכון ולילדים בשכונות מצוקה. ובתי הצעירה שחברה בתנועת הצופים חווה ומלמדת את האהבה לארץ ולנופיה.

מדינת ישראל היא צרובה בכל תא בגופי, היא המקום בו אני מרגישה שייכת. את ההוכחה לכך קיבלתי לפני מס' שנים, כאשר היינו בשליחות בחו"ל. לאחר מס' חודשים בניכר חזרתי לארץ לביקור ומיד הרגשתי איך תחושת נינוחות שורה עלי. בבת אחת חשתי את הדריכות משתחררת (דריכות שלא הייתי מודעת לקיומה), את הריאות הנושמות לרווחה, את השקט שחזר למחשבות. הרגשתי כאילו ירדתי מנעלי העקב הלוחצות לנעלי הבית הנוחות. תודה למדינת ישראל שמאפשרת לי מקום בטוח לבנות משפחה ולגדל את ילדיי, תודה למקום שמחבר אותי לשורשיי, לעושר תרבותי, למגוון האנושי. תודה על שיש לי, שיש לנו, מקום בעולם.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ ,וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

מזל טוב מדינה שלי, יום עצמאות שמח.

היום העשירי- תודה לעם ישראל וביום העשירי, ביום האחרון לימי התודה של שנה זו, אני אומרת תודה לעם שלי, עם ישראל. אני אומרת תודה ליותר משמונה מיליון אנשים ונשים שבחרו, כמוני, לחיות ולאהוב את הארץ הזאת, כל אחד בדרכו ובדרכה. אני אומרת תודה לרב גוניות התרבותית שאני חיה בה, לחגים חדשים שלמדנו לחגוג: המימונה המרוקאית, הסיגד האתיופי, הבסיסה הטריפולטאית, וגם כריסטמס ועיד אל פיטר. אני אומרת תודה על נישואין בין עדתיים שמגשרים בין העולמות, על ליל סדר עם חריימה וגפילטע פיש, על מגוון של דעות ורעיונות. אני אומרת תודה על חיבור מחזק וגם על חילוקי דעות מפלגים. אני שייכת לעם שהתחיל משניים עשר שבטים. תמיד היינו מורכבים, שונים ומיוחדים. ולמרות זאת, בזכות זאת, קיים בינינו חיבור מעשיר. חלפו השנים, נותר רק שבט יהודה שאנו צאצאיו, התפזרנו בעולם ונאספנו חזרה, מקצות ערב, מרוסיה, מאפריקה ומאמריקה חזרה אל הארץ שלנו. שונים ומאוחדים. בשיעור בשבת למדתי על הפילוג. למדתי שפילוג אינו מעיד על קונפליקט, פילוג יכול דווקא להביא להרמוניה, כאשר כל אחד ממלא את תפקידו בצורה מדויקת. בפילוג יש ייחודיות. כל פלג שומר על הייחודיות שלו, על ייעודו, הדבר אותו הוא יודע לעשות ולמענו בא עולם. לא מנסה לגרום לפלג אחר להיות כמוהו, ולא מוותר על התפקיד שלו. כמו המערכות השונות בגוף האדם שביחד יוצרות את המכונה המשוכללת בעולם, כמו נר ההבדלה המורכב ממספר נרות משולבים שביחד יוצרים אור גדול. תודה לתושבי הארץ הזאת המלמדים אותי כל אחד על הפלג שלו, כל אחד על הדרך שלו לאהוב את הארץ הזו ויש הרבה דרכים... סבתא שלי האהובה, סבתא אסתר ז"ל, לימדה אותנו, בני משפחתה הענפה והמגוונת, ש"כל אחד כמו הוא". חושב כמו הוא, אוהב כמו הוא, חי כמו הוא. בשנה השבעים למדינת ישראל האהובה שלי אני מברכת את כולנו שנסכים להיות אנחנו, ונסכים שכל אחד יהיה גם כמו הוא. תודה רבה לישראלים, העם הכי משוגע והכי משגע, ותודה מקרב לב לכל קוראיי שליוו אותי בעשרת הימים האלה ועזרו לי לדייק מדי יום את התודה שלי.

"מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי ועם ביתי ועם קרובי וידידי ועם בני עמי ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם אשר בראת" (מאיר אריאל) חג שמח ישראל!