על הניסים ועל הנפלאות (פרשת בשלח)

השבוע אנו קוראים בפרשה המשופעת בניסים מופלאים. בני ישראל יוצאים ממצרים אל המדבר הגדול ולא הולכים לאיבוד, עמוד ענן ועמוד אש מנחים להם את הדרך. כאשר הם מגיעים לים סוף והמצרים דולקים בעקבותיהם קורה העל טבעי: הים נפתח ובני ישראל עוברים בבטחה. הנס כה גדול כה עצום ורב עד שבני ישראל מתמלאים אמונה וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ ואף שרים שיר הלל לה' (על כן נקראת השבת שבת שירה).

אך השמחה והאמונה לא מחזיקים מעמד הרבה זמן. המסע במדבר נמשך, הקסם פג, הצידה נגמרה ובני ישראל צועקים על משה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

איפה האמונה? איפה היראה? איפה היד החזקה? בני ישראל היו עדים לדברים גדולים ונפלאים: הים נחצה, המים המרים הומתקו ע"י בול עץ, לחם מן ירד מן השמים, מים יצאו מן הסלע ובכל זאת, הגעגוע אל המוכר והידוע חזק יותר והם בוכים, מתלוננים. הם מפחדים. זה קורה גם לנו בזמנים של התחדשות מופלאה, כאשר קוראים דברים שאחריהם החיים משתנים מן הקצה אל הקצה. למשל: כאשר אנחנו מתאהבים. כאשר נולד לנו ילד. כשאנחנו אנו עושים פריצת דרך מקצועית. (או ברמה הלאומית: כאשר קמה מדינה, כאשר ניצחנו ניצחון צבאי מופלא.) אנחנו חווים את הנס" איך קרה לנו הדבר הנפלא הזה?" יש תחושת התעלות. אנחנו בהודיה ובאמונה ובשמחה גדולה. ומה אח"כ? כשהנס נשכח ונשארת המציאות... והיא מפחידה, שונה, לא מוכרת. איך משמרים את ההתלהבות? איך מחזקים את תחושת ההתעלות? איך זוכרים את שמחת ההצלחה? את שירת ההודיה? איך לא בורחים לאידיאליזציה של העבר? נס שמגיע אחרי קושי גדול, האם הוא מספיק? האם הוא נותן כוח לאורך זמן להתמודד עם קשיי המדבר/ חיים? או שהוא מביא איתו אכזבה- אם התרחש לנו נס שפתר את כל הבעיות, למה שוב צריך לסבול ברעב, בצמא, בפחד? הפרשה מלמדת אותנו שהנס לא פותר את כל הבעיות. הנס לא משנה את חיינו. הפרשה מלמדת אותנו ששינוי אמיתי לא מתרחש ע"י שינוי חיצוני, מפתיע ומרשים ככל שיהיה. לשינוי אמיתי דרוש זמן, דרוש רצון, דרושה אמונה ואורך נשימה. כשנולד לנו ילד והקמנו משפחה, אחרי ההתרגשות וההתאהבות, מגיעים הקשיים. הלילות ללא שינה, הימים ללא פנאי, התובענות הבלתי נגמרת. לוקח זמן, דרוש רצון, סבלנות ואמונה כדי לפתח הורות קשובה ומחזקת. כשהקמנו מדינה, אחרי ההורָה והשמחה והגאווה, החל הקשיים.המלחמות, הצנע והריבים הפנימיים. נדרשה אמונה גדולה בצדקת הדרך כדי להמשיך קדימה. נדרשו כוחות נפש אדירים כדי לא לברוח לאחור, נדרש עדיין בטחון בדרכנו כדי להמשיך. פרשת בשלח מלמדת אותנו שנס אינו מחָזק לאורך זמן. אז מה תפקיד הנס בחיינו? אולי תפקידו להזכיר לנו שלא הכול בשליטה שלנו? אולי תפקידו לגלות לנו שאפשר הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים? אולי תפקידו להראות לנו מה יכול לקרות כשאנחנו מסכימים לא לעשות כלום. כשאנחנו מפסיקים לנהל את העולם בעזרת הכוח והידע שלנו. כשאנחנו מתמסרים למדבר. כשאנחנו מאפשרים לנס להתרחש. בני ישראל נתנו מקום לניסים, בעיקר כי לא הייתה להם ברירה אחרת. מהר מאד הם ינסו לשלוט בגורלם וישאו בתוצאות של מעשיהם. ואנחנו? מתי אנחנו מסכימים להשאיר מקום לנס? מתי אנחנו מוכנים להיות מובלים במדבר ע"י עמוד ענן? לעלות על מטוס בלי לדעת מה היעד? וכשקורה הנס, האם אנחנו יודעים להודות עליו? לשיר לו שיר תהילה? להתחזק מעצם היותו, מעצם נוכחותו של האלוהים בחיינו? השבוע אני לומדת מהפרשה על הכרת התודה. תודה על היש, תודה על האין המאפשר לנס להגיע, תודה על המדבר וכל פלאיו הנסתרים מן העין, תודה על האמונה המקיימת אותנו ברגעים הקשים. שתהיה שבת טובה, שבת של שירה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול