לפני מספר שבועות, בעקבות פרסומי התקשורת על אונס קבוצתי של ילדה בת 11 והאונס שכביכול קרה (או לא קרה) ביוון, כתבתי פוסט כואב על האלימות בחברה שלנו, בעיקר לגבי נשים. כאבתי את העובדה שהפכנו לחברה תוקפנית, אלימה מזלזלת וחסרת בטחון פנימי.
מאז שנכתב הפוסט פורסם בתקשורת רצח של אופיר חסדאי ז"ל בחניון ברמלה, רצח זוג בנגב ועוד היד נטויה. נראה שאש התוקפנות גוברת עם עליית הטמפרטורות. שוב חודש אב המביא איתו שנאת חינם, בידול וריחוק. עוד חודש של צער וכאב.
ויחד עם החדשות האלה, אני חיה במדינה הזאת. לא יכול להיות שהכל באמת כל כך גרוע. אני רואה את בני הנוער שמחפשים עבודה בחופש, את אלו שמתנדבים לאורך כל השנה, אני רואה את ארגוני הצדקה והחסד שמאפשרים מזון לנזקקים, בגדים למי שאין להם, חופשות לחולים קשים, תנורים בחורף, נתינה בסתר, אימוץ חיילים בודדים, עולים חדשים. את הנערים והנערות שלנו שזוכים במדליות בתחרויות בינלאומיות (בהתעמלות, פיזיקה, מתמטיקה).
איפה כל הטוב הזה מסתתר? לא במהדורות החדשות.
בשבת קראתי מאמר של הרב בני לאו, הוא כתב על המגמה אותה אנחנו בוחרים להעצים. האם אנחנו בוחרים להתמקד במעשי האלימות או במעשי החסד? האם נדבר יותר על המקרים הנוראיים? נטען טענות נגד המשטרה, אכיפת החוק, החינוך הקלוקל של אותם אנשים? או שמא נעלה על נס את הטוב הקורה בעולמנו. נשים דגש על הערבות הדדית והנתינה ההדדית.
הרב לאו פקח את עיני שהסתמאו מעוצמת הדיווחים והתגובות בתקשורת וברשתות החברתיות.
גם אני נפלתי בפח הזה, במלכודת העומס האוהב לראות כמה קשה, כמה רע, כמה סבל יש בעולם. לראות ולקטר, לראות ולצקצק, לראות ולהסביר כמה כולם לא בסדר.
גם אני התעלמתי מהאפשרות השניה: לראות את הדברים כיוצאי דופן, להבין שהתקשורת חיה מהמעוות והשונה בעוד שהחיים שלנו מלאים ביופי ובחסד.
יש אלימות ויש תמיכה, יש תוקפנות ויש הכלה, יש בושה ויש הצלחה, יש מר ויש מתוק.
במה אני בוחרת?
האם אני נמשכת אל העומס המתעתע או שאני יכולה לו.
יכולה להתחזק ולחזק את הנדיבות, האדיבות, השמחה והאהבה.
בראש חודש אב זה אני מתכָּוְונֶנֶת מחדש.
מתכווננת יותר לשים לב לטוב המתקיים, מתכווננת יותר לפתוח את הלב בחמלה ובחסד כלפי מי שקשה לו, מתכווננת לתת מקום וקול לנדיבות, לתמיכה, לאהבה שקיימת בעם שלנו, בינינו, בתוכנו.
שיהיה לנו חודש אב מנחם
Commenti