עכשיו הכול בסדר

למרות שאין שום שינוי באוויר, עכשיו הכול בסדר, הכול נראה מאד בהיר. עכשיו הכול בסדר- עכשיו שקט. עכשיו מלא. עכשיו הכול נוכח על מקומו.

איך זה קרה? אני שואלת. איך ממקום של סערה, ממקום של חוסר מנוחה ממקום של מבוכה ובלבול פתאום הכול הסתדר? מה הפך את ההפוך? קשה לי להסביר. אני רק מזהה. מזהה שיש לי סבלנות לתת לדברים לקרות. מזהה שיש בי קבלה של מה שמגיע, של מה שלא מגיע. מזהה שיש בי שמחה על עצם היום הזה. מזהה שיש בי השלמה עם מה שאני מרגישה. מזהה שיש בי כוח לעשות מה שאני רוצה.

מבינה שדברים קורים גם מעצמם. כאשר אני לא קשובה למחשבות הטורדניות, לא מוסחת מהדאגות וחוסר הוודאות. עדיין שומעת ברקע את תזמורת הזיופים של: למה ככה ולמה לא ככה ואיך אפשר וזה לא בסדר וצריך יותר ומתי וכמה ודרמה... דרמה .... דרמה. אבל זה כבר ברקע, ואפשר להנמיך את הווליום ולהקשיב גם לצלילים המדויקים, ההרמוניים, המלטפים. צלילים שבאים מהמקום השקט, הבטוח, השמח. צלילים שהיו שם כל הזמן, רק שאני לא שמעתי אותם כי התרחקתי. כי הייתי מוסחת ממה שאין, כי הלכתי לאיבוד. והנה חזרתי, חזרתי למקום שלי ממנו אפשר לזהות שבעצם עכשיו הכול בסדר ואפשר לראות את מה שיש, כי יש. ואפשר לתת מקום לאהבה, כי היא כל כך טובה, ואפשר לתת ביטוי לשמחה כי היא מחייה, ויש שקט שיכול להתפשט, ולמלא את החללים הפנימיים בשלווה מתוקה, וליהנות ופשוט לחיות.

הללויה.