עוד תלמד לתת לתת (פרשת מסעי)

השבוע אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בספר במדבר. המסע נשלם. דור המדבר מת, לארץ כנען עומד להיכנס דור חדש. דור שלא ידע את פרעה. דור שלחופש נולד. בני ישראל החופשיים עומדים בעבר הירדן, הארץ המובטחת כבר נמצאת במרחק ראיה, הושט היד וגע בה. לפני שנכנסים מגיע שלב הסיכומים. מי שלא עקב אחר הדרך שעשו בני ישראל ממצרים עד לירדן יריחו בערבות מואב, מי ששכח, מי שעוד לא נולד, זו ההזדמנות להתעדכן. זה גם הזמן לתת את פקודת היציאה לדרך. לאן נכנסים, מהם גבולות הארץ ומה סדר ההתיישבות בה. חלק גדול מהפרשה מוקדש לערים הניתנות ללויים אשר להם אין כל נחלה ולעריי המקלט המיועדות לרוצחים, על מנת למנוע נקמת דם ושפיכות דם. בפרשה שלנו, בתוך ההוראות להתיישבות בארץ, מופיע פעמיים המשפט: לָרַב תַּרְבּוּ וְלַמְעַט תַּמְעִיטו: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ (פרק לג' פסוק נד') הנחלות בארץ מחולקות עפ"י גודל השבט.

וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם )פרק לה' פסוק ח') כל שבט נותן ללויים ולערי המקלט שטח עפ"י יכולתו.

תורת ישראל לא מתיפייפת. היא אומרת בבירור: אין שוויון בחיים. יש כאלה שיש להם מעט ויש כאלה שיש להם הרבה. הקבלה היא עפ"י הצורך, הנתינה היא לפי היכולת. מדינת ישראל קמה על העיקרון הזה, החברה הקיבוצית קמה על העיקרון הזה, מערכת המיסים שלנו עדיין פועלת עפ"י העיקרון הזה. מי שיש לו הרבה נותן יותר ממי שיש לו מעט. כל אחד עפ"י יכולתו, כל אחד עפ"י צרכיו. את העיקרון הזה טוב לאמץ בכל תחומי הנתינה: הכלכלית, הרגשית, הפיזית. תורת ישראל מלמדת אותי שלא כולם שווים ועל כן אין לצפות מהשני לתת לי בדיוק את מה שאני נותנת לו. היא מלמדת אותי לא להשוות את הנתינה שלי לנתינה של השני. היא מלמדת אותי להכיר איפה יש לי רב ולתת משם בלי קשר למה שאני קיבלתי או אקבל. אם מישהו יותר חזק ממני פיזית הוא יכול לעזור יותר בסחיבת מסעות. אם אני חזקה יותר רגשית, אני יכולה לעזור יותר בתמיכה רגשית. אני לא אצליח להרים לו את הארון, הוא לא יצליח להכיל את הכאב שלי. הפרשה מזמינה אותי לדעת: לדעת מה יש לי ולתת משם בנדיבות. לדעת מה אין לי ולא להכריח את עצמי לתת במקום הזה. ולא לצָפּוֹת. לא לִצְפּוֹת על השני מתוך דרישה כמה הוא נותן? כמה הוא מקבל? למה אצלו זה אחרת מאשר אצלי? הציפייה מגיע ממקום של השוואה. למה הוא לא עושה את מה שאני הייתי עושה? למה הוא לא נמצא לצידי כמו שאני הייתי לצידו, למה הוא לא עוזר כמו שאני עוזרת, נותן כמו שאני נותנת, מקשיב כמו שאני מקשיבה? כי הוא אדם אחר. יש לו איכויות אחרות, תפקידים אחרים, מקום אחר. אני אתן because I can כי קיבלתי מאלוהי שפע, כי קיבלתי איכות שמתאימה לנתינה, כי כל מה שיש לי הוא לא רק שלי. אני מוזמנת לתת כי יש לי. נתינה שלא תלויה בדבר. בני ישראל, אנחנו, עברנו דרך ארוכה. הרבה תחנות היו בדרך, 42 ליתר דיוק. כל תחנה הייתה יכולה להיות גם נקודת הסיום, אבל לא. החצוצרות תקעו, עמוד העשן עלה, ויצאנו שוב לדרך. הפעם זה נראה סופי. הפעם הגענו לתחנה האחרונה, אל ישיבת הקבע, אל היעד. אנחנו מוזמנים להיכנס לארץ החדשה כשאנחנו מכירים מי אנחנו, מי אלוהינו, מה יש לנו, מה אין. לשמור על צניעות, לשמור על נדיבות, לשמור על כבודה של הארץ, לשמור על כבודנו. השבוע אני מתפללת להצליח ללמוד את השיעור החשוב הזה. לא להשוות, לא לצפות, לא להתחשבן. לתת מתוך ידיעת השפע, מהאיכות הייחודית לי, מתוך הכרת הנחלה שלי. תודה על המסע המלמד, עוד מעט מגיעים הביתה. חזק, חזק, ונתחזק.

שבת שלום.