עוד בונה

כל הזמן היא בונה, בונה עוד חומה, עוד מגדל. נשמרת, צופה, מחפשת הגנה. כל הזמן היא בונה. עוד חיזוק, עוד מנעול, עוד קומה ועוד שכבה. כל הזמן היא בונה לעצמה מקום, שלא תיפגע, שלא תיפול, שלא יכאב כל כך הלב. המקום הזה, הבנוי, המוגן, החזק, נותן לה שקט. נותן לה הרגשה שזהו, היא כבר הגיעה, היא שם, יש לה את המקום שלה בעולם. מתוך המקום הזה, כשהיא חושבת שלא יקרה לה כלום, פתאום היא נחבטת, נדקרת, נבהלת. זה לא עזר, החומה והמגדל. זה לא עזר, המנעול כנראה נשבר. עם כל כמה שהיא שמרה ונזהרה, הנה היא עכשיו, מדממת פה בשקט. מבולבלת, נסערת, מה קרה? ומסתירה- שאף אחד לא ידע מה קורה אצלה בלב. אין חומה ואין מגדל כנגד הפגיעות. אין מנעול השומר מפני עלבון וכאב.

מה היא עושה עכשיו? עם הכאב, עם חוסר השליטה, עם הידיעה שככה זה, שהחיים מביאים איתם גם כאבים ואובדן ותיסכולים ותשוקות לא ממומשות וחלומות שנשברים.

במקום להתפרק היא מחליטה לפרק. מורידה הגנות שחסמו, מנעולים שסגרו, מפרקת מגדלי תצפית לזיהוי אויב שמגיע. היא מחליטה להפסיק לשמור, להפסיק להישמר. חבל על האנרגיה, זה גם לא עוזר. היא סומכת על כך שיש מי ששומר, גם אם היא לא מרגישה בנוכחותו. מסכימה לקבל את מה שמגיע ולהתמודד איתו. היא מסכימה להיות גם שמחה וגם עצובה, גם צוחקת וגם בוכה, גם נהנית וגם כואבת. היא מבקשת כוח להתמודד עם מה שמגיע, מבקשת להרגיש שהיא לא לבד, שיש מי שנושא אותה בדרך, שהדרך עוד תיפתח ותהיה מוארת. היא מסכימה לא לדעת וגם לא לפחד, לא לתכנן וגם לא לאחוז. מסכימה מתוך ידיעה שאין חומה ומנעול שיגנו עליה אבל יש לה אותה. מחליטה לנוח מהמלחמה. מחליטה לסמוך על עצמה, על הטוב שבה. לתת לעצמה את מה שהיא מבקשת, לאהוב את עצמה בכל מצב, ויודעת: "מי שמקבלת את עצמה באמת, לעולם מרגישה שייכת" (ימימה אביטל זצ"ל).


5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול