סליחה

אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.

תמיד זה מרגיש לי לא נח, כל העניין הזה של "סליחה". מזכיר קצת : לכי לחדר ותחשבי טוב טוב על מה שעשית. ואז תבקשי סליחה... סליחה מתוך חובה? מתוך דרישה? כדי לקבל תמורה?

למתי כספי יש שיר נוגע ללב בשם סליחה:

"לא יודע מה לומר/לא רציתי להכאיב. את היום שכבר נגמר /אין לי דרך להשיב. הסירי כעס מליבך /ונסי למחול אל תכי ילד בקרבך הוא שלך למרות הכל.

לו היית את כף ידך /על צוארי מניחה, לא הייתי עוד מתבייש/שביקשתי סליחה. "


צודק מתי כספי כשכותב: את היום שנגמר אין לי דרך להשיב. את הנעשה אין להשיב, אי אפשר לשנות את מה שאמרתי, את מה שעשיתי, את מה ששמעתי, את מה שראיתי. וכבר כתב לי חברי רן גולדן: סליחה זה לא מסיר כתמים, שממרקים איתו את המצפון.

אז מה זו סליחה? אנחנו משתמשים במילה זו ביומיום: סליחה, מה השעה? סליחה, איפה זה רח' רמז? סליחה כמילת פניה, פניה לאדם, משיכת תשומת לבו לרגע. בואו נסתכל על סליחה כעל מילת פניה. אני פונה לעצמי, מָפְנה את תשומת ליבי, את הקשב שבי, את ההסתכלות שלי למקום חדש. מָפְנה את תשומת ליבי לכמה מיותר עדיין שוכן בקרבי. כמה דברים מונעים ממני להיות במקומי הטוב, היכול, הבטוח. כמה דברים עדיין מֶצרים את פנימיותי, מאפילים את האור שבי. פונה לעצמי בעדינות, בכבוד, בהבנה. הבנה שיש בי את הידע, את היכולת לעזור לעצמי, לתת לעצמי את התשובות הבונות והמחזקות. ואז מסכימה. מסכימה להתקרב לעצמי, לקבל את עצמי למרות שטעיתי, למרות שפגעתי, למרות שדרשתי, למרות שמנעתי, למרות שהתפרצתי, למרות שצעקתי, למרות ש... זה מה שיכולתי. "מקבלת ומסרבת את הנזק". מפסיקה את שרשרת ההפרות וההחסרות. פונה לעצמי ומסכימה לפנות את המיותר שבי. מֶפָנַה מתוכי אחיזות ישנות: תחושה שחייבת להיות צודקת, תחושת קיפוח עתיקת יומין, מֶפָנַה מתוכי חסימות חונקות: הילדה הקטנה והנעלבת, אש הכעס התמידית, הדרשנות הבלתי מתפשרת ואז מוצאת את הטוב, את היכול לשמוח, להצליח וגם לסלוח. בלי להתבייש, בלי לבקש תמורה. אז אולי סליחה זה הסכמה להתקרבות, לעצמי, לשני, ללא תנאים מוקדמים, במידה מדודה ומדויקת, מתוך הכרה מלאה לקיומי.

"לזכות להתחדשות מתוך הנהגה עצמית עם הרבה מדידות, הרבה שיקול והסתכלות בהירה, מעמיקה" (ימימה אביטל)
0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול