סלט יווני

מי שנוסע ליוון אוכל סלט יווני. מה שלא תזמין, בסוף או בהתחלה תמיד יגיע סלט יווני: קערה גדולה ובה חתיכות גדולות. רבעי עגבניה, פרוסות מלפפון, חתיכות פלפל, בצל, זיתים שלמים ומעל, מתנוסס כמובן גוש של גבינת צאן.

לכל חתיכה המקום שלה. שום ירק לא קצוץ, לא מעוך, לא סחוט. אפילו לימון אין. ערימת ירקות מפוארת וגוש גבינה שמחכים למזלג שינעץ בהם.

לטיול היווני שלי יצאתי עם קבוצה גדולה של חברים, טיול שהיה ממש כמו סלט יווני. קבוצת אנשים שונים, נוכחים, שלכל אחד את הטעם והמקום שלו.

הטיול הזה לימד אותי שסלט יווני זה לא רק מאכל טעים אלה גם דרך התנהגות חכמה ומאפשרת. דרך שנותנת לכל אחד את המקום שלו, בלי לקצץ את רצונותיו, בלי למעוך את שמחתו, בלי לסחוט עם מניפולציות רגשיות.

לכל אחד יש את הייחוד שלו: הפעלתן, הנמנמן, השְמֵחָה, המהורהרת, הממהר, המאחר, הנועזת, הזהירה. יש מי שאוהב שמש ויש מי שמעדיף צל, מי שאוכל הכול ומי ששומר כשר. כולם ביחד יוצרים תמהיל מעניין, מרגש, מאפשר.

אם זה כך בתוך קערת הסלט, אם זה כך בין קבוצת אנשים, האם זה יכול להתקיים גם בתוכי? האם גם אני יכולה להכיל בתוכי את הכל? אֶת הפוחדת לצד המעזה? אֶת היוזמת לצד האדישה? אֶת הנעלבת לצד המבינה? את המתקרבת לצד הדוחה?

האם אני יכולה למצוא מקום בתוכי לכל החלקים האלה, לקבל אותם באהבה? בלי לקצוץ חלקים מתוכי, בלי לסחוט את כוחי, בלי למעוך את נפשי.

האם אני יכולה לייצר בתוכי תמהיל טעים, נעים ומשמח?

הדרך שלמדתי מימימה היא דרך ההסכמה. ההסכמה היא כמו שמן הזית שמחבר את כל החלקים יחד. בעזרת ההסכמה יש מקום לכל חלק וחלק. ההסכמה מנטרלת ביקורת, התנגדות, מאבק וקושי.

מסכימה להרגיש עלבון אם הוא מגיע ולא כועסת עלי.

מסכימה להרגיש את הפחד כשהוא נוכח ולא מתנצלת עליו.

מסכימה להרגיש דחיה כשהיא מתפרצת ולא דוחה עצמי בעבורה.

הסכמה זו ההבנה. מבינה שכל זה חלקים של ילדה. לא חלקים מהותיים שלי, לא חלקים בונים. חלקים שקיימים אך שייכים לזמן ומקום אחר.

יש חלקים בתוכי שקשה לי איתם, כמו הבצל שבסלט שיכול להיות חריף, או הפלפל מר. אך עם ההסכמה, עם חיבור לחלקים אחרים כמו שמחה, קבלה, השלמה, כל החלקים שבתוכי מתחברים לשלם אחד. שלם קל ומשמח, שלם נח ומבורך.

ואז החיים, כמו הטיול, מתנהלים בנחת רוח, ברוח טובה ובאהבה.