סוכות

השנה תהיה לי סוכה, החלטתי. לא כמו בשנה שעברה. אז לבָּנים שבונים לא היה חשק וכנראה שלי לא היה מספיק רצון. רק אחרי שנכנס החג חשתי את תחושת ההחמצה. סוכות בלי סוכה. השנה תהיה לי סוכה, עם קירות בד לבנים, מוארת וירוקה. כך החלטתי. איכשהו להחליט היה יותר פשוט מלבצע. הבד שהזמנתי התעכב ונראה שהסוכה תהיה רק עמודים וסכך. "לא נורא" אמרה לי חברתי הדתייה, "תדעי שנשים פטורות מסוכה". אבל אני לא רוצה להיות פטורה, אני רוצה להיות. להיות בסוכה. מה בדיוק אני רוצה? למה סוכה? הלב רוצה והראש מבקש הסבר. אצל ימימה אני מוצאת את ההסבר: "כשיוצאת החוצה ורואה שמיים, מצבי הכי קרוב לעצמי. התקרבות ללב, התקרבות בלי דאגה ובלי שריון". זו הסיבה. הסוכה הארעית הזו, שכולה יריעות בד, מוטות דקים והרבה אויר, היא המִשכן שלי ללא השריון. היא מאפשרת לי לתרגל יציבות כשאין בית יציב. לחוש ביטחון כשאין באמת ביטחון (ועוד הבטיחו גשם..). להיות בלי דאגה לעתיד כשאני בלי שריון. אין ספק שזה תרגול ראוי, לחיות שבוע בלי דאגה לעתיד. להסיר לרגע את השריון השומר אך המכביד. להיות לכמה ימים פחות. פחות נשענת על קירות, פחות נאחזת במוכר, פחות דורשת נוחות, מזגן, כסאות רכים, מרחב. להיות כמה ימים יותר. יותר קלה, יותר מסכימה, יותר נמצאת בעיקר, יותר מחוברת לעצמי. השנה רציתי סוכה, רצון אמיתי, מהותי, מהלב. רצון שנשא תפילה:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.

סוכה לחגוג בה, לשמוח בה, להודות בה. תפילתי נענתה. מוארת, ירוקה, בנויה. סוכה של שלום. חג שמח עד מאד מסיגל


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול