נתינה לעצמי

אותי חינכו שזה יפה ומנומס לתת לאחרים: תתחלקי עם אחותך, תרשי לחברה, תתאמצי למען ילדייך, תכיני לבעלך, תשקיעי בעבודה.

תתני- כדי שלאחר יהיה טוב, זה מה שיעשה אותך טובה.

לתת לעצמי נתפס תמיד כאנוכיות, חוסר התחשבות, סוציומטיות. רק על עצמך את חושבת?

אחד המהפכים התודעתיים שעברתי בלימודי חשיבה הכרתית היה להבין, שאין נתינה לאחר ללא נתינה לעצמי. שקודם כל אני צריכה לראות, להכיר, להבין את עצמי ורק אז אוכל לראות, להכיר ולהבין את השני.

זו תפיסה כ"כ הפוכה למה שאני רגילה שלפעמים אני חוזרת אוטומטית להפוך: מזמינה, מכינה, נותנת- ומצפה. משתדלת, מתרוצצת, מארגנת- ומתאכזבת

או שמסרבת ואח"כ מתחרטת ומרגישה רע עם עצמי.

אומנות דיוק הנתינה היא אומנות הדיוק הפנימי

עפ"י ימימה אביטל זצ"ל: "כי מי שמחסירה מליבה וכלפי ליבה מחוסר הבנתה לתת, אז היא נמצאת בספק בתוך ליבה. אין לה הקליטה הוודאית לנמצא בליבה"

כלומר, קושי בנתינה מדויקת מגיע מקושי להתקרב לעצמי באמת.

החסרה חיצונית מלמדת על החסרה פנימית.

מה חסר לי? על מה אני מחפשת פיצוי ומילוי מבחוץ?

חסרה לי הכרה למקום האישי שלי? הכרה בטוב שלי? ביטחון בעצמי וביכולתי?

הנתינה ומה שהיא מפעילה בי מזמינה אותי לבדוק את המתרחש בליבי. להכיר את מה שיש, את השפע הבלתי נגמר, וגם את מה שכואב ומייצר סבל מיותר .

זאת הזדמנות לתת לעצמי רגש טוב ולהסכים לראות את החסר, לנסות להשלים אותו מתוכי: מציאת רגעים בהם הייתי לגמרי במקומי, היזכרות בנתינה שריגשה אותי בלי דרישה לתגמול. ידיעת המידה שלי, מה מחזק אותי ולא מעייף אותי.

למצוא את הדרך לפתוח את הלב מתוך ביטחון ויציבות- זו אומנות ההתקרבות לעצמי.

אומנות ההתקרבות לעצמי, מאפשרת לי את אומנות הדיוק בעכשווי.

לא אוחזת, לא דורשת, לא מתאכזבת,מחוברת לאור הלב - "הלב נושא את מהותו פנימה, נושא את אור הנתינה, את אורו".