נתינה

"לתת את הנשמה ואת הלב, לתת, לתת כשאתה אוהב. ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל ? " כתבה חמוטל בן זאב. לתת את הנשמה? לתת את הלב? האם אפשר לקבל לב? לקחת נשמה? ומה אם לבקש, לרצות, להצטרך? איך מוצאים את הנתינה הנכונה, איך נותנים כשאהבה מובילה? מה עושים עם נתינה שאין לה קבלה? איך מפסיקים לתת גם כשנורא רוצים? איך נראית הנתינה שלי? האם היא יוצרת התקרבות או דחיה? שקט או מאמץ? ממלאה או מרוקנת? היום בשיעור דיברנו על הנתינה, על הדיוק בנתינה. ימימה מלמדת אותי שיש קשר בין קיום לנתינה. יש קשר בין מקום אישי לדיוק, יש קשר בין איזון לשמחה. לפני שאני בוחרת בנתינה, כדאי לי לבדוק היטב היכן נמצאים החלקים שלי: למה אני קשובה? לרצון שלי לתת או לצורך של השני לקבל? לפעמים אני נורא רוצה לעזור למי שלא רוצה כרגע עזרה, נורא רוצה ללמד את מי שלא פנוי כרגע ללימוד, נורא רוצה לדבר עם מי שמעדיף את השתיקה. למי אני מקשיבה? והלב שלי? כמה הוא פנוי לנתינה הזאת? כמה הוא מוכן להיפתח עכשיו? לא מה מצופה, מה צריך, מה אני דורשת ממנו, אלא כמה הוא יכול ברגע זה? וכשהוא נפתח האם הוא נותן עפ"י יכולת השני לקבל או פשוט שופך הכל בלי גבול? ואיפה המחשבה? לאן היא מכוונת? האם היא מכוונת ליכולת של פעם או ליכולת של היום? האם היא ממוקדת בטוב העומד לרשותי עכשיו או במחשבה ההרגלית של פעם? והרצון? הוא במידתו? האם הוא מופרז? האם הוא מחסיר? האם יש קשר בין כל החלקים שלי? האם כולם מדברים באותה שפה? האם כולם מסכימים לאותה הנתינה? נתינה אוטומטית מתוך הרגליות תתקבל יותר כדרישה, תהיה מתישה, ולא תשמח לא את הנותן ולא את המקבל. נתינה היא הזדמנות לדיוק פנימי, כשאני מיישמת אותה אחרי שממש הקשבתי לעצמי, הכרתי את עצמי, קיבלתי את עצמי. נתינה שבאה מהסכמה פנימית, משחרור דעות קודמות והרגלים ישנים היא נתינה שממלאה אותי בחזרה. זו נתינה לא מעייפת, לא מתסכלת.

"קשובה להבנתו של הלב- כי אז תמצא תשובתה". איך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל? מקשיבים להבנת הלב. מסכימים להקשיב לתשובה. מקשיבים עם הלב גם החוצה, רואים מה מתאפשר, כמה מתאפשר, מתי מתאפשר. עוד נלמד לתת, לתת. ככל שנלמד להתקרב, ככל שנלמד לקבל, ככל שנלמד שיש המון אפשרויות, ככל שנלמד לתת לשמחה ולשקט להוביל. "כל דבר בזמנו, במקומו, לפי רשות המתקרב"


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול