נקודת מפנה

אני נעלבת. מה לעשות, בחורה בת חמישים ואחת ועוד נעלבת. אפשר להגיד שזה הגיוני, טבעי וצודק, אבל מה שזה באמת זה נעלבת. אני נעלבת מאנשים שחשובים לי, מאנשים שהייתי רוצה שיהיו קרובים לי. אני נעלבת כי אני לא מקבלת מהם. לא מקבלת את ההתייחסות שאני רוצה, את המילה אליה אני מקווה, את החום אליו אני עורגת. נעלבת כי לא מקבלת אישור לקיומי. אני קוראת את המשפט שכתבתי ושואלת: לא מקבלת אישור לקיומי? ממי? מי בעולם כולו יכול לאשר או לא את קיומי? הרי כבר נולדתי, הרי אני כבר כאן, נוכחת וקיימת. אז מי בדיוק לא נותן לי רשות להיות? והתשובה היא: אני ורק אני. אני זו שאחראית למה שאני מרגישה. כי מתחת לכל הרגשות הסוערים, זו אני זו שחושבת שאולי אני לא מספיק ורוצה שהאחר יסביר לי שכן. זו אני שלא אוהבת אותי מספיק ומקווה שהאחר יאהב במקומי. זו אני ששופטת, שמבקרת, שמחסירה- מעצמי, ודורשת מהאחר שיתקן את הנזק שאני עושה. זו אני שמחשיבה את מה שאין הרבה יותר מאשר את מה שיש, ואז כועסת על כל האין הזה. ומה בכלל אין? יש רק יש. יש את ההסתכלות שלי, את ההקשבה שלי, את הפרשנות שלי, את הסיפור שאני מספרת לעצמי. לא טוב הסיפור? לא יָפָה ההסתכלות? לא נעימה ההקשבה? בבקשה, תחליפי. בואי תספרי סיפור אחר. בואי תספרי על האשה הזאת בת 51, שלא מקשיבה החוצה אלא מקשיבה פנימה למה שהיא רוצה באמת, שפועלת מתוך הטוב שלה באמת, שנותנת כי זה כל כך קל ומשמח ונעים. בואי תספרי על טוב שפוגש טוב, על שמחה שמדליקה שמחה, על חיוך שפוגש חיוך, על לב שנפתח, על קשב שנוכח, על חיבור למקום שמחזק באמת, המקום היחידי- חיבור לעצמי. זה הזמן לשנות את הסיפור, לשנות את הכיוון, לחזור לעצמי. במקום להעליב אותי אני מפרגנת- איזה יופי. הקשבת, הֵיטָבְת, הבנת, נתת. במקום להחסיר מעצמי אני נותנת- חמלה, קבלה, הנאה, חיבוק. במקום להתפזר ולהתרחק מעצמי אני מתקרבת, מתבוננת, מבינה. הכול בסדר, הכול על מקומו, בא השקט, באה מנוחה. יש ברכה.