נטישה עצמית.

מתי נטשתי את עצמי? אני יודעת מתי נטשו אותי. זוכרת כל פעם. כל בקשה שלא נענתה, כל אכזבה, כל כאב, כל מכה. יכולה להצביע באצבע מאשימה. זו את. זה אתה. ומתי אני נטשתי את עצמי? האם כשגיליתי שאני לא יכולה? האם כשהבנתי שאני חלשה? האם כשחשבתי שאני לא ראויה? ואולי כשקשיי הקיום דחקו אותי יותר ויותר לפינת ההישרדות, פינה ללא חמלה ואהבה, פינה הבונה מחסומים וקירות ושריון וקוצים. אז, כנראה נטשתי את עצמי באמת. התרחקתי והצטמצמתי, נשארתי בצריכה, מוכרחה, חייבת, באין ברירה. נשארתי ב:"הבא לקראתך השכם להורגו" (איזו עוד סיבה יש לו לבוא?), נשארתי ב"אם אין אני לי מי לי" (וגם אני לי זה לא משהו), נשארתי ב "לחיים או למוות" (כי אין שום אופציה באמצע). ושכחתי מאחור את: יכולה, אוהבת, נהדרת, מרגשת, מתרגשת, שווה, טובה, יפה ומתוקה. נטשתי חלקים בתוכי. כל כך הייתי עסוקה בלתכנן הגנה והתקפה שבכלל שכחתי שיש עוד שחקנים (חלקים) במגרש. נטשתי אותם, שכחתי אותם ומרוב שריון וקוצים חסמתי כל גישה אליהם. מסתבר שאפשר לעבור ימים ושנים עם מעט מאד חלקים ושריון עבה. אפשר לחיות חיים שלמים ונטושים. אבל יום אחד משהו נשבר. יום אחד הצמצום הזה מייבש את הנשמה והיא צועקת. יום אחד הבדידות הזאת כואבת עד שאי אפשר יותר. יום אחד מבינים שהשריון מכביד והקוצים דוקרים גם פנימה ולא רק החוצה, ושחייבת, פשוט חייבת להיות דרך אחרת. ואז מתחיל תהליך החיפוש: אולי פה יש אהבה? אולי מכאן אגיע ליכולה? אולי דרכך ארגיש שווה? מי יודע איך אפשר להיות מרגשת ונהדרת? תהליך החיפוש מייגע, מתסכל ויכול להיות מכאיב מאד, עד שמתגלה האמת: אין מה ללכת רחוק, אין מה לפנות לאחרים. צריך לחזור הביתה. לחזור לעצמי. להתחבר שוב לחלקים העזובים, הממתינים שנים להאיר את חיי. פה, ממש מאחורי הכעס והפחד וחוסר היכולת, בדיוק פה, מסתתר אוצר גדול: הטוב שבי. הטוב המיטיב העוזר, המגדל, המשמח, הנותן, הפותח- הוא פה, ממש בתוכי. הגיע הזמן לגלות אותו. הגיע הזמן לבנות מחדש קשר אמיתי עם עצמי, להכיר את כל חלקיי המופלאים, להתחבר אל עצמי מחדש. תהליך השיבה הביתה הוא תהליך שלוקח זמן. יותר קל לתפוס טרמפ על מישהו אחר שיש לו מלא אהבה אז הוא יכול לתת לי קצת, או להיתלות במישהו ממש שווה כדי להרגיש גם קצת שווה, או לשבת ליד היפה כדי שידבק בי מעט מהזוהר. אבל זה לא אמיתי. זה לא שלי, זה בא והולך, זה מתרוקן במהירות ונדרש שוב ושוב מילוי חוזר. רק כשאהיה עם עצמי באמת, רק כשאסכים להישאר איתי, בלי לפחד, בלי לכעוס, בלי לפקפק, בלי לשפוט, להישאר איתי באמת. רק אז אוכל להיות אני. מחוברת, מגוונת, יכולה, מפחדת, נהדרת, נזהרת, אוהבת, כועסת, מרגשת, משתעממת, טובה, קצרת רוח, יפה, עצובה, מתוקה ומרירה. שלמה, לא מושלמת. אז יפסק המרוץ אחר ההכרה, אז יפסק המאבק על המקום, אז תיפסק הדרישה לאהבה. אז הנשימה תהיה עמוקה, והלב יהיה שקט ויהיה לי הכול. ברוכה הבאה. ברוכה הנמצאת.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול