"נדיבות היא השפה שחרש יכול לשמוע ועיוור יכול לראות" ציטטה לנו הבוקר מורתנו ליוגה, את דבריו של מרק טווין. אמרה וחילקה לכולנו פירות פסיפלורה מעצה הנדיב.
המשפט של מרק טווין סיים שיעור של התקרבות פנימית, פתח את הלב ועורר את הרצון.
מי לא רוצה להיות נדיב? לתת מהטוב שיש לי לאחרים? לשמח אותם, לעזור להם? ברור שרוצה, אך צריך להיזהר כי לפעמים, הנדיבות הופכת לשתלטנות: אני רוצה לתת ורוצה שהשני ירצה לקבל.
אני רוצה לתת ככה ולא אחרת.
אני רוצה לתת ופחות רגישה לאיפה השני נמצא- מה הוא רוצה, איך הוא רוצה, האם הוא רוצה לקבל זאת ממני.
נדיבות היא הדרך לתת לטוב שבי לצאת החוצה.
שתלטנות היא הדרך לכפות את הטוב שלי על האחר.
כשהנדיבות עוברת את המידה עד כדי שתלטנות, היא הופכת גם לדרשנות. הנתינה שלי מוכתבת לשני, אני מצפה מהשני לקבל אותה, לשמוח בה, להעריך אותה.
אז הנדיבות הופכת מרצון לתת לצורך לקבל: לקבל הכרה, לקבל אהדה, לקבל מקום.
אם הנדיבות שלי לא מתקבלת זה עלול להיות מלווה בכעס, אולי עלבון, בחוסר הבנה, בריחוק ובתחושה ש"כל מה שאני עושה לא טוב לו". והכל התחיל מנדיבות…
כדי ש"החרש יוכל לשמוע והעיוור יוכל לראות" נדרש מקום שהוא מלב אל לב. מלב פתוח ונקי אל הלב של השני.
כשאני מרגישה כיווץ בלב המלווה את המעשה הנדיב שלי, אני יכולה לזהות שהפרזתי או החסרתי. אז אני מוזמנת להיות נדיבה כלפי עצמי, להיות טובה לעצמי, לקבל את הנתינה בהפרזה ללא חרטה ורגשי אשמה, לקבל את ההחסרה מתוך הבנה שנורא רציתי ופחות הקשבתי.
אז יש לי הזדמנות לבדוק את המידה שלי, את הצורך שלי, את הלב שלי. להשיב אותו לפתיחותו ע"י הסכמה, סליחה ומחילה למיותר שלפעמים מתערב לי בחיים.
להיות נדיבה זה קודם כל לעצמי, לתת לעצמי את הטוב שבי כדי שאוכל לתת לאחרים.
איך הנדיבות שלך באה לידי ביטוי?
댓글