מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו? (פרשת ויקהל)

פרשת ויקהל היא פרשה אהובה עלי במיוחד מכיוון שהיא עוסקת בנתינה מדויקת. משה מקהיל את כל העם וממשיך בפירוט של ההוראות המדויקות לבניית המשכן וכליו. הוא פונה אל האנשים ואל הנשים ומבקש מכולם לתרום לבניית המשכן. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. ובני ישראל באים, אנשים ונשים, נדיבים וחכמות לב ונותנים מטובם: זהב כסף ונחושת בדים, צבעים ועורות, עצים ואבנים טובות, בושם ושמן וידיים עובדות. איך נפתח כך הלב? מהי הנדיבות? מהי חוכמת הלב? מתי הן באות לידי ביטוי? חוכמת הלב זהו חיבור של רגש והבנה. המקום שהלב מבין, שהמחשבה מרגישה. זהו המקום בו הראש והלב (ומה שהם מייצגים) מסכימים. הכול מתחבר לרצון אחד, רוצים את אותו דבר. מרגישים וחושבים ורוצים- לתת. בָּמקום זה אין מחסומים לנתינה. אין שאלות כמו למה לי? מה יצא לי מזה? מה אני פראייר? אולי יחסר לי אח"כ? למה אני? הנתינה היא נתינה טובה, נתינה שממלאה ולא מחסירה, נתינה שמשמחת ולא מלחיצה, נתינה מאהבה. נתינה למישהו אחר אבל בעצם גם מאד לעצמי. אין עוד הרבה פרשות בתורה בהן מתוארת אחדות שכזו, רצון שכזה, פתיחת לב שכזו. בעוד שבועיים נציין אצלנו ובכל העולם את יום המעשים הטובים. רעיון שנולד בישראל לפני תשע שנים והתפשט לכל העולם, סוחף אחריו מאות אלפי אנשים שהתלכדו ברצון לעשיית טוב למען האחר והסביבה. כבר מימי עם ישראל במדבר ועד ימינו אנחנו מגלים שנדיבות הלב נמצאת בתוכנו, צריך לאפשר לה לצאת החוצה. היא יוצאת כשהיא בטוחה. בטוחה שהמטרה טובה, בטוחה שלא יחסר דבר, בטוחה שהנתינה תתקבל בשמחה, בטוחה כשהיא באה מתוך אהבה. וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

הביאו והביאו והביאו, לא פסק מעיין הנתינה עד שבאו החכמים האחראים על מלאכת הקודש ואמרו: זה כבר יותר מדי. בבקשה תפסיקו. כי גם בנתינה יכולה להיות הפרזה, רצון גדול מהיכולת להכיל. גם בנתינה צריכה להיות הקשבה: מה האחר צריך ממני באמת? כמה? מתי? עד כמה? וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.

פרשת ויקהל פונה אל כל הקהל, מזכירה את הגברים ונותנת מקום מכובד לנשים. זו הפרשה היחידה בתורה בה מוזכרת כָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בפרשה זו הנשים מצוינות בחוכמת ליבן, בכישרונותיהן ובנדיבותן. הפרשה מזכירה לנו את מקומן של הנשים כתורמות לחברה ולקהילה ממרצן, מכישרונן, מיכולתן, מנדיבותן ומחוכמת הלב שניחנו בה. גם הצירוף " אִישׁ וְאִשָּׁה " ייחודי לפרשה זו. הפרשה מראה לנו כמה נתינה טובה מתאפשרת הן לאיש והן לאישה, כאשר נותנים מקום, כאשר מרגישים בעלי ערך, רצויים וחשובים, כאשר מתייחסים לאיכות ולא לחיצוניות. בשבוע זה חל יום האשה הבינלאומי, בו אנו מציינים את הישגיהן של הנשים בתחומים השונים ואת מאבקן לחיים של בטחון ושוויון. הייתי רוצה שקולה של הפרשה ישמע בחברה שלנו בצורה ברורה. שנזכה להתקהל כולנו, ללא הבדלים, למען נתינה חברתית. שיינתן מקום וקול בחברה הישראלית לנשים כתורמות שוות, כחשובות וכמשמעותיות לבניית המשכן, לבניית החברה, לבניית מקום שהאל יכול לשכון בו.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול