מראה מראה שעל הקיר

בתוכנית הטלויזיה חתונה ממבט ראשון, תוכנית המשדכת בין בני זוג ומחייבת אותם לחיות ביחד 40 יום, אומרת אחת המשתתפות לחברתה: "הוא (בן זוגה) דומה לי מדי, אני רואה בו המון אותי, זה כמו להסתכל במראה"

לאחר מכן בשיחה עם בן זוגה היא אומרת לו: "יש לנו בעיות בתקשורת. אתה לא מספיק משתף אותי, אתה לא אומר מה מפריע לך, אני רוצה שאתה תתנהג אחרת".

התקשורת לא עובדת כי אתה ואתה ואתה, אומרת הבחורה למי שמזכיר לה אותה. בדיוק כפי שאני אסתכל בראי ואומר לבבואה: את לא מסודרת, אנא שפרי הופעתך.

זה כל כך קל, ממש אוטומטי, כשקשה לי, כשאני כועסת, מתוסכלת, להטיל את האשמה על הזולת. כולנו עושים את זה: כלפי בני הזוג, כלפי הילדים, כלפי ההורים, כלפי האחים, הבוס, הקולגות, הממשלה ומזג האויר.

הם מעצבנים, הם לא מבינים, הם לא עוזרים, הם לא מפרגנים, הם לא קשובים, הם מציקים ומה זה החום הזה?

האפשרות האחרת, האפשרות ש(גם) לי יש אחריות על חוסר הקשב, חוסר הסובלנות, חוסר הקבלה, חוסר הרגישות והתנגדות למה שקורה, זו האפשרות שפחות עולה במחשבה. האפשרות שפחות באה בחשבון.

למרבה הפלא זו האפשרות היחידה לפתור את הקושי שלי. לקחת אחריות על מה שנראה בעיני כבעיה. לראות מה החלק שלי ביצירת הבעיה, מלמד אותי מה יכול להיות החלק שלי בפתרון.

אני כועסת על חוסר הרגישות של בן זוגי. אולי אני כועסת על מה שמתפרש באוזני כחוסר רגישות שלו, או על מה שנתפס בעיני כחוסר, כי לי יש ציפייה בהפרזה.

האם אני רואה את הנזקקות שלי? האם אני רואה את הנזקקות שלו? האם מעשיו מקבלים פירוש שלילי בגלל ההפרזה שלי? האם אני ברורה לעצמי ולו במה שאני צריכה?

אני חושבת שיש בינינו בעיה בתקשורת. הוא לא מספיק מקשיב/ מדבר/ משתף. ואני? כמה אני מקשיבה לו? כמה אני מאפשרת לו להיות מה שהוא יכול להיות? כמה אני קשובה למה שהוא צריך ממני, יכול לשמוע ממני?

גם בתוכנית וגם בחיים, הדרישה מהשני לשיפור המצב מעוררת התנגדות ודחיה. גם בתוכנית וגם בחיים כשיש דרישה אין בכלל מקום לצד השני, רק מקום שלי, פגוע, כואב, סובל. מקום של ילדה.

כשאני מסתכלת על השני ורואה את עצמי, כשאני מזהה קושי אצל השני המשקף קושי שלי- זו ההזדמנות להיעזר בו כדי "לשפר הופעתי".

אני מבינה שתפקידו של השני אינו להציל אותי אלא לעזור לי לראות: איפה חסום, איפה פרוץ, איפה כואב, מה המקום שקיבל מכה, איפה נדרשת נשיקה- ולפעול לשם. לקירוב, לחיבור, להסכמה, לשקט. כשאני יודעת איפה החסרתי, איפה הפרזתי, אני יודעת גם מה אני יכולה לעשות כדי לחזור לאיזון.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול