מקנאה

להפתעתי אני מגלה שאני מקנאה.

אני מרגישה את הצביטה הזו בלב של: למה היא כן ואני לא?

מה יש בה שאין בי?

למה לה מגיעה?

אני מקנאה. אני הופכת את עצמי לכלום ואותה להכל.

אני הופכת מילה למערכת יחסים.

אני הופכת רגע לתמיד.

אני הופכת עשיה של מישהי לחידלון שלי.

אני מכניסה את עצמי לבור עמוק.

מקנאה ובשבריר שניה הופכת להיות ילדה קטנה. שגם רוצה, שגם רעבה, שאין לה, שמסתכלת החוצה ולא רואה כלום פנימה.

וכשהילדה כואבת ובוכה, אין שום הבנה. יש פחד וכאב, יש עצב, כעס, תסכול. בור שחור, עמוק, ללא מוצא.

שבריר שניה זה כל מה שצריך בכדי למחוק שנים של למידה, של בניה, של לומדת חזקה.

מה נשאר מהלומדת?

נשארה היכולת לצפות ולזהות. לצפות על הילדה הסובלת. לזהות את הרגשות שהגיעו מפעם. מזְמָנים בהם היה חסר גדול, מימים עצובים של בדידות גדולה, מתקופות בהן הרגשתי הכי פחות שווה.

נשארה היכולת לזהות ולחמול. לראות ולבכות, להבין ולהמתין.

נשארה ההבנה שזו האחריות שלי, אני אחראית לרגש הקנאה השורף שמציף אותי ולא אף אחד אחר, ואני אחראית לחזור בחזרה לטוב המרגיע שלי.

גם אם זה לא קורה ברגע. גם אם לא מיד אני מוצאת את הדרך לסלק אותה. לפעמים אני צריכה להיות בקנאה, לחוות אותה ולדעת שהיא לא קשורה למציאות. היא כואבת אך לא נכונה, היא מגמדת אך לא אמיתית, היא מורגשת אך גם אשלייתית. היא באה בלי שהזמנתי אותה והיא גם תעלם.

היא תעלם אם לא אכעס על עצמי בעבורה, אם לא אבטל את מה שאני מרגישה, אם אוהב את הילדה הקטנה, אם אנגב את דמעותיה ואזכור כל הזמן: היא קול מן העבר. ההווה שונה לגמרי. בהווה, בעכשווי, אני מלאת כל טוב. וכל טוב זה מה שאני נותנת לעצמי:

הָמְתנה, קבלה וחמלה, עוזרות לאט לבור להתמסמס ולהיעלם. הטוב שקיים כל הזמן מתגלה שוב לעין. הנשימה מתרחבת, השמחה חוזרת, יש לי מקום, יש מקום לכולם.