מפסיקה להתאמץ

רציתי לקרוא בתורה השבת. התכוננתי, למדתי ולא הצלחתי. הרגשתי איך הקושי משתלט עלי, איך הלחץ תופס מקום והחלטתי- לא. לא מתאמצת איפה שלא מדויק לי.

רציתי לכתוב פוסט על אלול. ישבתי, התחלתי, כתבתי, מחקתי, התרחקתי והחלטתי- לא. לא מתאמצת איפה שזה לא קורה.

"אז מהיום את מפסיקה להתאמץ" מלמדת אותי ימימה, מהיום "זכות לקיומך קודמת לכל".

אילו מילים מלטפות. זכות לקיומי: זכות להתקיים בשקט, בשמחה, מתוך יכולת, מתוך מקום.

קיום דורש מקום. מקום לא דורש כלום. מקום קיים מעצם היותי.

האם אני יודעת להיות במקומי? האם אני יודעת להקשיב למה שנכון לי באמת? למה שמדויק לי כרגע? למה שהלב שלי רוצה ולא רק למה שהראש שלי מחליט?

הכרת המקום שלי היא תהליך, תהליך שהולך ומתרחב. הוא מתחיל מהבנה שיש לי בכלל מקום. שאני קיימת לא בזכות אחרים, שאני חיה ונוכחת בעולם הזה, שיש לי רצון משלי ואהבה משלי ושמחה משלי שאינם תלויים בדבר.

ואז מתחיל תהליך ההכרות: מה גבולות המקום שלי, עד איפה אני מתקיימת בזכות עצמי, איפה אני מתחילה להתערבב עם אחרים- הרצונות שלהם, השמחה שלהם, הדרישות שלהם.

ככל שאני מתקרבת למקום שלי הוא הולך ונבנה, הולך ומתרחב.

ככל שאני מחזקת את המקום שלי, הוא נהיה ברור יותר, מאפשר יותר, מקבל יותר.

ככל שאני נמצאת יותר במקומי אני מבינה יותר, מסכימה יותר, מצליחה יותר, נהנית יותר.

אז מה, לא להתאמץ? לוותר? זו לא חולשה? איך אלמד, איך אתקדם, איך אשיג הישגים?

החשיבה של ימימה מלמדת אותי שההישג הכי גדול הוא להיות בדיוק. להקשיב בקשב מדויק זו השגה גדולה, לפתוח את הלב זו השגה גדולה, לעשות מתוך רצון ולא מתוך חובה זו השגה. ככה אני מתקדמת.

כשאני מקשיבה לעצמי אני עושה טוב. זה לא אומר שלא אעבוד קשה, אבל העבודה הקשה תשמח אותי. זה לא אומר שלא אלמד משהו חדש, אבל הלמידה החדשה תעניין אותי, זה לא אומר שלא אשקיע מעצמי, אבל ההשקעה תבוא בקלות.

ומה עם הדברים שאינם בבחירתי? המחויבויות שלי למשפחתי, לעבודתי, לקהילה בה אני חיה? גם פה יש לי מקום. מקום להתחבר לרצון, לתת מתוך שמחה, מתוך הבנה שנתינה שאני מסכימה לה היא בעצם נתינה לעצמי.

אז- הכנת עוד ארוחה, כתיבת עוד דו"ח, עזרה לבן משפחה, יכולה להיות מהנה ומתגמלת. הבחירה תמיד נמצאת, האם לדחות או לקבל? האם להתאמץ או להתחבר?

כשאני מחברת את הלב שלי לרצון שלי, כשאני מבינה מה באמת טוב לי- שום דבר לא יעצור אותי. שום דבר לא יהיה לי קשה מדי. אני לא אכריח את עצמי, אני אפעל מתוך התלהבות ושמחה.

מהיום אני מפסיקה להתאמץ. מהיום אני מקשיבה יותר טוב, מהיום אני בקשר עם עצמי ולא עם הדרישות שלי, מהיום אני בוחרת שהרצון שלי יוביל ולא הריצוי, לא הצורך להוכיח, לא ההיענות לעומס.

"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך"- בשעה הזאת, בסוף השנה הזאת, בימי הסליחה והרחמים של חודש אלול אני מבקשת להיות ללא מאמץ. ברצון, ברגש, בחיבור.

שיהיו לנו ימים של עשיה משמחת.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול