ראש השנה הזה והשבוע שבא בעקבותיו שונים מאד ממה שתכננתי. תכננתי להתפלל עם הרב שלי והקהילה שלי, תכננתי לחגוג בקרב המשפחה המורחבת, תכננתי חופשה, טיול לכנרת, תכננתי..
בסוף נשארנו בבית, חופשה כבר לא תהיה והתפללתי בבית כנסת בבנימינה שאני פחות מכירה. בדרך לבית הכנסת קצת חששתי, האם יהיה לי מקום עם החלוקה לקפסולות, האם אצליח להנות מהתפילה, להרגיש את השמחה וההתרגשות שאני חשה כל שנה?
לא ידעתי. ככל שהתקרבתי לבית הכנסת הבנתי: יש לך הזדמנות לגלות מה שיש, מה שקרוב אלייך, מה כן מתאפשר לך.
ואז הבנתי: וירוס הקורונה בא ללמד אותי (ואת כל העולם) להסתפק. לראות שמה שיש לי, לידי, בקרבתי, הוא מספיק.
בעולם שרצה כל הזמן עוד ועוד, שקידש את הגלובליות, את הנסיעות, את פריצת הגבולות, הגיע הוירוס הזה ואמר: לא עוד. חופשה לא תהיה עוד טיסה ליעד רחוק ואקזוטי. ארוחה לא תהיה עוד במסעדה מפוארת ומפנקת, עבודה לא תהיה עוד שעות, ימים ולפעמים שבועות מחוץ לבית. לא עוד.
יש לך כל מה שאת צריכה לידך. המשפחה המורחבת לא לידי אך המשפחה הקרובה כן, החופשה המפנקת לא לידי אבל יש לי דרך להנות ממה שכן, הקהילה שלי פתאום רחוקה לי אבל יש לידי קהילות שישמחו לפתוח את ליבן וחצרן עבורי.
להסתפק. להגיד שיש לי מספיק.
המילה להסתפק באה מהשורש ס.פ.ק.
כשאני מסתפקת בכאן ועכשיו אני מטילה ספק בכל מה שחשבתי פעם שחשוב לי. אני מטילה ספק בכל הידיעות, הרצונות, ההבנות הקודמות שלי. האם זה באמת מה שחשוב- באיזה מקום אני מטיילת? האם זה באמת מה שקובע את עוצמת התפילה שלי- באיזו קהילה אני מתפללת? האם השנה תהיה פחות חדשה ומבטיחה אם אחגוג את החג בצמצום? הטלת ספק בכל מה שאני יודעת מקודם היא גם הזמנה לחיות ללא ספק.
לא להטיל ספק בטוב שקיים, לא להטיל ספק בשמחה שקיימת, לדעת שכל מה שיש הוא מֵסָפֵּק.
"כְּשֶלֹא
מִתְלֹוְנִנים
מִתְגַּלָּה
הַמַּהוּת
וְלֹא
הַפְּגָמִים" (לאו צה)
Comments