כשאני נמצאת בתהליך של לימוד, קשה לחזור אחורה. כשאני מכירה את דרך הדיוק, כל הדרכים הקודמות שהלכתי בהם כבר לא מתאימות יותר. כשאני לא בדרך הדיוק שלי משהו פתאום חורק. האוזניים מזהות את הצרימה, הגוף חש את הסגירות, הרצון להיות בשקט ובשמחה צועק הצילו! קחי אותו מפה, את העומס המתעורר הזה. ובכל זאת זה קורה, בכל זאת הוא מגיע, העומס הזה, דווקא מול אנשים שאני מאד אוהבת, דווקא במצבים שאני רוצה להיות בשקט ובהקשבה, דווקא ברגעים שאני מבקשת להיות קרובה. הוא קם ומשתלט: זו יכול להיות כעס על מילה שנאמרה, פגיעות ממעשה שנעשה או לא נעשה, דרישה לתשומת לב, עלבון צורב ואז מתעורר פעמון האזהרה: עומס! עומס! עומס!
מה עושים עכשיו? ימימה מציבה בפני שתי אפשרויות: לעשות את המלאכה או להישאר בילדותיות. זו בחירה אישית. וגם היא מבקשת ממני שאהיה טובה לעצמי, שלא אוותר לעומס, שלא אוחז בחסימה, שאצא ממקום של סתירות. שאבחר בטוב. הצעד הראשון לבחירה בטוב הוא לרצות להתקרב. זאת אומרת לזהות את הרגש העמוס שמתעורר (הכעס, התוקפנות, הפגיעות, האימפולסיביות, הסגירות) כמשהו שמרחיק אותי מעצמי, מרחיק אותי ממהותי, מרחיק אותי מהשני. הרצון להתקרבות הוא הכוח המניע. הרצון להתקרבות הוא כל כך מדויק שהוא חזק יותר מכל חסימה, מכל הפרעה, מכל רגש מחליש. בעזרתו אפשר להתחיל לעבוד. אפשר לחזור למקום האישי. אז אזעקת העומס פעלה, והרצון התעורר, ואני ניצבת מול התעוררות העומס מצד אחד ובין רצון להתקרבות מצד שני. ואז נכנסת לפעולה ההבנה המהותית: העומס מזיק לי. כדאי להתרחק ממנו. מתרחקת מהעומס ונזכרת שיש מקום אחר, שם יש לי כוח, ושמחה, והבנה, ושקט. שם אני יכולה להקשיב באמת, לזהות מחשבה טובה שמגיעה, להרגיש את האהבה. עכשיו אני בוחרת. בוחרת לא להאמין לשקרי ולנדמה. בוחרת לא להישאר בסערה, בוחרת לא לצלול לבריכת העומס. בוחרת לחזור לטוב. להכרת הטוב, למקום בו אני נחה. משם אני יכולה להרגיש איך כל החלקים שבתוכי מחוברים זה לזה בתאום, מייצרים לי בסיס איתן, מקום שקט, אפשרות חדשה לתת תשובה. עכשיו אני יכולה להשתמש במילים מקרבות, מילים שמגיעות מהלב שנפתח, מהפה המחייך, מהידיים שרוצות לחבק. פנייה כזו תמיד מתקבלת יפה, משמחת את הלב, מאפשרת מקום של כבוד. כוחם של הרצון להתקרבות של הקשב ושל ההבנה כה גדולים עד שהם בונים מחיצה מול העומס ומשחררים אותי מהבלבול וההיסוס. חזרתי אל דרך הדיוק. משם פתוחה הדרך להתקרבות, לשמחה המגרשת עצבות, לחיבור של לב ללב ולהגעה. הגעתי למקום שמאפשר לי מנוחה הנכונה.
Comments