מנוחה נכונה

מכירים את המשפט "אני כבר אנוח בקבר"? נהוג לייחס אותו לנשות עדה מסוימת, או לנשים בכלל, או לאנשים באופן כללי. אני כבר אנוח ב... לא עכשיו, זה בטוח. ולמה לא בעצם? למה לא לנוח כבר עכשיו מהסבל, מהמאבק? למה לא לנוח מההיסוס, מהבלבול? למה לא לנוח ולהיות במקום של שקט, עוד בחיים האלה? היום בשיעור למדנו על שחרור המאבק. ימימה מלמדת אותנו:"כאשר מתחברת המחשבה ללב והם לא נפרדים מהרצון, אז מפסיקה מהסכמתה הלומדת להיות נגד עצמה. ואז מסכימה. אותו זמן היא לא כנגד עצמה. אז היא נחה מסבלה, ממאבקיה, מרגישות יתר, מפגיעות יתר, היא נחה."

אפשר לנוח. אפשר לנשום אחרת, אפשר להיות במקום של פתיחות. אם רק אסכים. אסכים שהמאבק הוא מיותר. שהוא מחליש אותי, שהוא מצר את מקומי, שהוא גורם לי סבל. אסכים להפסיק להיאבק במאבק. לא אכעס על עצמי בגללו, לא אתעלם ממנו, לא אאשים אחרים כגורמים לו. אזהה את המאבק, אצפה בו ממידת רוחק ואפנה להבנה: מה אני מבינה? מבינה שהמאבק עוצר אותי. מבינה שהמאבק מבלבל אותי. מבינה שהמאבק יוצר אשליה, זיוף, עיוות של המציאות. מבינה שיש לי היכולת לנהל אותו. מבינה שיש בי עוד חלקים חוץ מאשר המאבק. מתחמת את המאבק לזמנו ולמקומו. מפרידה אותו ופונה לשאר החלקים שבי: פונה להכרת הטוב. פונה לרצון המהותי, פונה לקבלה העצמית. הכרת הטוב מאירה לי את מה שנכון עבורי, את מה שגורם לי שמחה, את המקום שבו אני יכולה להיות בדיוק שלי. הרצון המהותי מחבר אותי אל הדברים החשובים לי באמת: המקום האישי שלי, השאיפה להיות בטוב, הרצון לפתיחת הלב. הקבלה העצמית מאפשרת לי לראות איפה הצלחתי, מתוך מה פעלתי, איזה דיוק התאפשר לי, וכמה אני באמת טובה. והנה השתנה התדר. לא עוד תפיסה מסובכת ומסורבלת, לא עוד לב סגור ורועש, לא עוד רצון מופרז, דיבור מיותר, חוסר שקט. עכשיו יש הסכמה, וקבלה, הבנה טובה שמאפשרת ללב להיפתח, לפה לומר מילים טובות ומקרבות, לסבלנות לגדול, להתקרבות לקרות ולשמחה להתפשט. והנה אני נחה.