מי קובע?

לפעמים בסוף היום אני אומרת: איזה באסה, יום שהתחיל כל כך טוב והתקלקל. קמתי שמחה ומלאת אנרגיות ואז: זה קרה, וזה אמר, וזה התפספס ועכשיו אני עצבנית וחסרת שקט. לפעמים בסוף חופשה אני אומרת: היה נחמד אבל... הכול היה בסדר רק ש דאגתי ש.. נלחצתי מ... חשבתי על... היה נחמד אבל לא ממש נהניתי. לכל הדברים שקורים, לכל המחשבות המתרוצצות והמשתלטות, לכל הדברים שמפעילים אותי רגשית ימימה קוראת: מצבים. כאלה הם החיים, מורכבים ממצבים. מצבים שמשתנים כל הזמן, מצבים לא צפויים, מצבים מבלבלים. וכל כמה שאני משתדלת אני לא מצליחה לשלוט על המצבים. הם תמיד באים בהפתעה, תופסים מקום, משתלטים עלי. היום בשיעור למדנו את המשפט: אין המצבים קובעים למהות אלא המהות קובעת למצבים. המצבים באים והולכים. עליהם אין לי שליטה. המהות לעולם נשארת, ועליה יש לי שליטה. היא קיימת בתוכי ונשמרת מכל מה שמפר, נסגרת מול העומס. כשאני מצליחה לתחם את העומס ולהיות בטוב, המהות נפתחת ועונה. אז יש דיוק, אז יש שקט, אז הכול ברור. כשהאירועים משתלטים עלי, כשאני לא מצליחה ליהנות בגלל חוסר שקט פנימי, זה סימן שהמצבים קובעים למהות. הרגש המהותי נסגר, המחשבה הטובה לא קיימת, הקשב מלא ברעשים. המצבים משנים את המקום שלי. ממקום שקט ושמחה למקום דואג ומהסס. ממקום של לב פתוח, מקבל ונותן למקום של לב סגור ובודד. ימימה מלמדת אותי להכיר במתרחש כפי שהוא, להכיר במצב כמצב. מישהו אמר, משהו השתנה, משהו קרה. וזה הכול. כשהמצב נתפס כדבר שקשור לרגע הזה ואני לא מלבישה עליו רגשות מזמן עבר, דאגות של זמן עתיד, אז מתנקה האשליה. אז כבר לא הכול נהרס, אז כבר לא הכול קשה, אז כבר לא הכול רע. זה רק המצב. את זה קובעת המהות. המהות שמחוברת לאור שבתוכי, שיודעת להאיר את החלקים האחרים, שיודעת להראות לי את הכוח שלי, את החוסן שלי, את הטוב שבחיי והטוב שמתגלה בכל רגע. גם במצב שהשתנה. ועוד מוסיפה לי ימימה, שימי לב לתרגום שהלב שלך מתרגם, שימי לב לתרגום שבמחשבה: האם זהו תרגום של העומס? האם היום התגובה דרך העומס באמת מתאימה למציאות? האם באמת מה שנראה כמו פרצוף חמוץ מהמתבגרת הוא תגובה של חוסר כבוד או שזו הראיה של הילדה הפגועה שבי? האם באמת ביטול של פגישה הוא זלזול בי או שזה תרגום של הלב הנעלב שלי? האם באמת הדרישה של אחותי מעליבה או שזו האחות הקטנה שבי שבועטת? ימימה מזמינה אותי לשים לב לתגובות שלי ברגע הזה ולראות: האם הקשב אינו קשב? האם ההבנה אינה הבנה? האם הדיבור עמוס? האם המערכת כולה נעצרה בגלל שיצאתי ממקומי? בגלל שמרכיב מזמן ילדות השתלט לי על המערכת? ימימה מזכירה לי שכשאני נוכחת כאן ועכשיו, על מקומי, בלי ערבוב זמנים, בלי להיות מושפעת מתפיסת האשליה, אז אין לי מאבק עם אחרים, אין לי מאבק עם עצמי, אין היסוס, אין מתח. יש יציבות, יש תשובה נכונה, ואז יש קבלה עצמית, קבלת המתרחש, קבלת החיים. אז יש לי משימה: שהמהות תענה


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול