מילים
המילים שלי יש בהן כוח ועוצמה, לפעמים הן ממש מתנה.
הן יכולות לקרב אותי לאנשים, גם כאלה שאני לא מכירה. הן יודעות לשמח, לעודד, לחָבֶּר, הן יכולות לפתוח את הלב, הן יודעות גם ללטף, אבל לא תמיד.
לפעמים המילים שלי יכולות להדוף ולהרחיק ולדקור. לפעמים אפילו להרוס, לנתץ, לגרש. לפעמים אני ממש המומה. את זה המילים שלי עשו? איך זה קרה? איך בעזרת כמה מילים יצרתי כזה מרחק, כזה ניתוק ריגשי, כזו חומה ביני ובין השני? באמת שלא התכוונתי, באמת שלא ידעתי שלשם אני הולכת, באמת שלא שערתי שזו תהיה התוצאה. הריחוק הזה מעציב אותי, איך בשניה אחת, בלי שממש שמתי לב נסגר הלב ויצאו מילים קשות? איך ברגע הפכתי מחָבֵרה למרוחקת? איך מצאתי את עצמי בודדה בלב העומס?
המילים שלי משפיעות גם עלי וגם מילותיו של האחר. מילה של אדם אחר יכולה ממש להפוך את עולמי, לשנות את החגיגה לאכזבה, את הכיף לכאב ואת הלב הפתוח ללב סגור ופגוע.
איך שולטים במילים הנורות מפי, ובאלה הנכנסות לליבי? איך שומרים שייצאו מדודות ונכונות, מדויקות ומתאימות? איך אגן על עצמי ממילים שנשמעות מורעלות?
היום מצאתי דרך. היום למדתי לענות: לא הבנתי.
לא הבנתי למה התכוונת. לא הבנתי מה אמרת. לא הבנתי מה רצית לשמוע ממני.
היום הבנתי את כוחו של המשפט: "מבינה שלא מבינה".
היום הבנתי ש"לא הבנתי" היא הדרך שלי להבנה.
במקום לענות מיד, במקום להגיב אוטומטית, במקום שיצאו המילים לפני המחשבה- אני לא מבינה. נותנת לעצמי זמן שְהִיָיה. המתנה.
גם אם כן נראה לי שהבנתי, גם אם אני משוכנעת בכוונת השני, גם אם הכול ברור כשמש- אני לא מבינה. כי אולי יש עוד תשובה? אולי יש עוד זווית ראיה? אולי המילים שעומדות לקפוץ מפי הן לא באמת מתאימות?
אני לא מבינה. לא עונה. ממתינה.
גם כשנאמרות לי מילים הנשמעות פוגעות ולא רגישות, הנשמעות כממש לא אמיתיות, אני לא מבינה. לא ממהרת להיכנס לפגיעות. לא מזמנת מיד את הרגישות, לא קופצת אל הכעס והמירמור.
אני לא מבינה. המילים שלו לא ברורות לי, לא ברורה הכוונה, לא ברורה המטרה. מעדיפה להיות לא מבינה מאשר להיות פגועה ורגוזה.
מצאתי מרחב נשימה בלא מבינה.
מצאתי אפשרות מנוחה בלא מבינה.
מצאתי צמיחה להבנה חדשה בלא מבינה.
"לא הבנתי" מאפשר לי לחשב את המסלול מחדש ולהגיע ליעד. מאפשר זמן ומקום למילים טובות לענות, לחיוך להופיע, ללב להיפתח, להסכמה להיות.
"כל זמן וההבנה שלו, כל הבנה בזמנה". (ימימה אביטל)