מיוחדת במינה

פעם הייתה ילדה מיוחדת במינה. הייתה לה משפחה מיוחדת במינה, צחוק מיוחד במינו, תקוות מיוחדות במינן, פחדים מיוחדים משלה והיה לה גם רצון מיוחד מינו.

מה שהילדה המיוחדת במינה רצתה זה להיות כמו כולם.

שהמשפחה שלה תהיה כמו של כולם, שהצחוק שלה ישמע כמו של כולם, שהיא תחלום את החלומות של כולם ושכולם יחשבו שהיא כמו כולם.

"כמו כולם" היה עבורה המקום הבטוח ביותר בעולם. מקום בו תהיה אהובה, תהיה מחוברת, תהיה מוכרת, המקום בו תרגיש סוף סוף בטוחה ושייכת. בשביל להיות כמו כולם היא הייתה מוכנה לעשות הכל: להסתיר, להציג, להבליג, להצטדק, להתחמק ולשקר, גם לעצמה.

אך כמה שניסתה היא לא הצליחה להגיע למקום הזה, לא הצליחה להיות כמו כולם. היא הייתה בטוחה שזה באשמתה, שהיא פשוט משונה מדי, שהמרחק בינה ובין כמו כולם גדול מדי, ושאף פעם היא לא תגיע למקום הזה בו היא תהיה מחוברת, אהובה ומוכרת. שאף פעם היא לא תהיה בטוחה ושייכת. היא פשוט יותר מדי אחרת.

מה שהילדה המיוחדת במינה לא ידעה, מה שאף אחד לא סיפר לה, זה שהמקום הזה: כמו כולם, פשוט לא קיים.

שכל אלה שאליהם היא ניסתה להידמות הרגישו בדיוק כמוה, מוזרים קצת, שונים קצת, אחרים קצת. שכולם עשו מאמצים להיות כמו האחרים, כשהאחרים בעצמם הרגישו אחרים. היא לא ידעה כי אף אחד לא דיבר על זה, אף אחד לא העז להודות. זה היה סוד כמוס, סוד שאסור לגלות. איזה ילד מסכים להודות שהוא לא כמו כולם?

והשנים עברו והיא וכל הילדים גדלו. כמו כולם הם התגייסו לצבא, והשתחררו ולמדו והתחתנו וילדו. וגם היא, ובכל זאת עדיין רצתה כל כך להיות כמו כולם, ועדיין לא הצליחה.

ויום אחד נולדה גם לה ילדה. מיוחדת במינה, יפה וחכמה. וכשלמדה לדבר אמרה לה ילדתה: אמא, למה אין לי שיער בלונדיני כמו לכולם?

באותו רגע היא הבינה את מה שנסתר מעיניה כל השנים, את המרדף המיותר, את השקרים והסיפורים.

"את" היא אמרה לבתה "מיוחדת במינך. ממש כמו כל הילדים. כל אחד מכם הוא אוצר גדול. את מתנה נפלאה ונהדרת, ורק לי יש כזאת. וכל החברות והחברים שלך הם מתנות נפלאות ומיוחדות שונות לגמרי זו מזו. איזה מזל שאין לך שיער בלונדיני, אחרת לא היית את. היית מישהי אחרת ולי לא היה אותך".

וכשאמרה את מילים האלו נפקחו עיניה, נפתח ליבה, והיא הבינה- אני מיוחדת. אני לא יכולה להיות מישהי אחרת. אני לא יודעת להיות מישהי אחרת. האם אני יודעת להיות אני?

ואז התחיל המסע שלה, המסע להיות אני. ובמסע הזה היא לא היתה צריכה יותר להסתיר, להציג, להבליג, להצטדק, להתחמק ולשקר. לא לעצמה ולא לאף אחד אחר. במסע הזה היא למדה לאהוב, היא למדה שיש מה לאהוב: את הייחוד שלה, את הטוב שבה, את הקסם שלה, את הקצב שלה, את המתנה שהיא מביאה לעולם.

במהלך המסע, עולם ה"כמו כולם" התפורר לרסיסים מול עיניה ובמקומו היא זיהתה אנשים: את הרגיש, את הלוחם, את החזקה, את המורה, את המחבר, את הנדיבה, את המקשיב, את הפוחדת, את המחבקת.

כל כך הרבה שנים ניסיתי להיות כמו כולם, היא צחקה, למה התאמצתי?

הרי כולם בדיוק כמוני- אחרים, מיוחדים, שונים.

ושקט גדול מילא אותה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול