מחשבות בעת תקיעת השופר

כשהשופר בבית הכנסת תקע בקול תרועה, הלב שלי נע. כשנשמעה תקיעת השברים, הלב שלי נשבר לרסיסים. צער גדול מילא אותו. צער גדול על כל ההחסרות שאני מחסירה, על כל ההקטנות שאני מקטינה, על כל ההפרות שאני מפרה. צער על כך שלמרות שנוצרתי, כמו כולנו, בצלמו, אני כל כך לא מכבדת אותו. בכל פעם שאני כועסת על עצמי שאני חלשה, שופטת את עצמי שאני מתאווה, מזלזלת בעצמי על שאני לא מצליחה, בכל פעם כזו שאני לא מקבלת את עצמי, אני כועסת על אלוהים, לא מקבלת את זה שיצר אותי ככזו. תרועת השופר פקחה את עיני ואת ליבי לכאב הגדול שאני נושאת. כאב ההחסרה, הכאב על המקום הצר שאני נותנת לעצמי, על כך שאינני מצליחה לחבר את עצמי לקבלה, להסכמה, לטוב שאני נושאת. כשאני מחסירה מעצמי אני מחסירה מבְּרִיאָתי. מתרחקת מעצמי ומאלוהיי.

כשהגיעה שעת התקיעה הגדולה, נפתח בקִרְבִּי המקום שמסכים. מסכים שאני גם נפלאה, טובה, נעימה, יכולה, קלה. נפתח מקום של אהבה. נפתח המקום שמסכים להיות הכול: שמח, כואב, פתוח, סגור, נפגע, אוהב. הכול מותר, הכול שלי. נפתח מקום שמקבל, שמסכים, שנרגע. מורתי ימימה אביטל אומרת שהקבלה היא פשוטה, בלי מאמץ. ברגע אחד של הכרה ערה, המערכת נרגעת. השנה בעת תקיעת השופר, ברגע אחד, הבנתי שאני רוצה להשלים. להשלים עם עצמי, עם כל חלקיי. הבנתי שהשנה אני מבקשת להיות הכול, להיות אחת. להיות בשלום.

שנה טובה וחתימה טובה


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול