מחפשת את השמחה

השמחה שלי, לאן היא נעלמה? פעם היא עלתה בי כל בוקר, כמו השמש. זרחה לה במשך היום והאירה את חיי. לפעמים כיסה אותה ענן זמני, לפעמים היא שקעה, אך רק לשעה קלה. וגם אז ידעתי שהיא שם, כל הזמן, שאפשר לסמוך עליה שתשוב במהרה, ממש כמו השמש.

אבל לאחרונה השמחה שלי לא ממהרת לזרוח, היא לא מסתתרת מאחורי ענן, היא לא ממש נראית לעין. הבוקר שלי יותר דומה לבוקר אירופאי, יש אור אבל אין שמש. יש מין בהירות עמומה, שלא ממש מחממת, שמאפשרת תפקוד כללי אבל לא נותנת כוח. ואני, אני בחורה ישראלית, אני צריכה שמיים כחולים ושמש זורחת. גם בחוץ וגם בתוכי.

אני צריכה את השמחה שלי, את החום הפנימי שיעטוף אותי, את האנרגיה שתשטוף אותי ואתחיל איתה את היום, אמשיך אותו במרץ ואסיים אותו בחדווה.

אבל היא נעלמה. לא ממהרת להופיע, לא נענית לחיזוריי, לפינוקים שאני מציעה לה. מחפשת עבורה את כל הדברים שאני אוהבת לעשות והיא לא באה.

יש אומרים שהסיבות הן פיזיולוגיות, יש אומרים שזו מין תקופה שכזו, שהחום מקשה, וגם החדשות לא מוסיפות שמחה.

מה שאני מגלה בינתיים זה כמה השמחה משמעותית בחיי, איזה דלק היא בשבילי וכמה לא שמתי לב לקיומה עד שנעלמה.

ומה שאני מבינה בינתיים זה שהשמחה שלי כנראה השתנתה. העדרה מלמד אותי להיות יותר ממוקדת, יותר מדויקת בדברים הנכונים לי. להקשיב מחדש פנימה למה נכון לי. לדייק את המינונים, לדייק את הבחירות. בתוך הדיוק הזה מתגלה שמחה חדשה. עדינה יותר, רגישה יותר, מרגשת יותר.

שמחת הדיוק החדש.

השמחה הזו לא דומה לשמש שעולה אוטומטית ומתקיימת לאורך זמן. היא יותר כמו נר- מאירה בעדינות, מרצדת לה, מצליחה לפוגג את החושך וגם להדליק אחרים.

אני לומדת להכיר אותה, להינות ממנה, לשמוח בה.

ברוכה הבאה שמחה חדשה, מקווה שנגדל ביחד.

מוֹדָה אָנִי לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ

ְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם

וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם.