מחסירה מהבנתה

נמאס לי, היא אמרה. נמאס לי להיות כל הזמן מבינה, כל הזמן מקבלת, כל הזמן סולחת. נמאס לי. גם הוא צריך להבין שהוא לא בסדר, שהוא עקשן, שהוא מקשה עלי.

מה יש להגיד, היא צודקת. קשה לה עם בן זוג סגור, עקשן ומתווכח. קשה לה לעשות לבד את העבודה. היא רוצה שגם הוא יתאמץ, שגם הוא ישתנה.

אבל האם היא באמת בהבנה? האם היא באמת מקבלת? האם יש בכלל על מה לסלוח? ימימה מלמדת אותי לזהות מתי אני מחסירה מההבנה כדי להצדיק את חוסר הדיוק.

מתי אני מסבירה לעצמי ולכולם למה זה נכון שקשה לי, למה אני צודקת, למה השני באמת, אבל באמת לא בסדר. בכל הפעמים האלה אני לא באמת בהבנה, אני יותר בשכנוע. בכל הפעמים שאני בתסכול ובחוסר הסכמה אני לא בהבנה אלא בהחסרה כלפי עצמי.

כשאני דוחה את השני על התנהגותו אני דוחה בעצם את מה שאני מרגישה.

אני לא מרשה לעצמי לומר: אני רוצה יותר חום, אני מרגישה דאגה, אני מבקשת אישור לקיומי. אני כועסת על עצמי שאני מרגישה כך וכועסת על השני שגורם לי להרגיש כך.

כשאקשיב לעצמי באמת, כשאסכים להרגיש באמת, אז אוכל לענות לעצמי אחרת. אוכל להרשות לעצמי את הדאגה בלי שהשני יהיה אשם בה, אוכל לתת לעצמי רגש טוב וחמלה בלי לדרוש מהשני לדאוג לי, אוכל לתת לעצמי מקום בטוח ויציב בלי להתמוטט מול חוסר ההסכמה של השני.

כשאני כועסת על האחר אני נכנעת לילדה הדורשת ולא מבינה כלום. אני גורמת לעצמי סבל, אני נשארת בָּאָין במקום לראות את היש המתקיים.

אז כשנמאס לי להתחשב, להבין ולסלוח אני מזכירה לעצמי את האלטרנטיבה: להיות עם לב סגור, להיות בכאב, להיות בדחיה ובשתיקה.

האם זה מגיע לי?

ואז מגיעה התשובה: מזה נמאס לי. נמאס לי לכעוס, להיעצב ולדחות.

ההבנה היא שהרגש הטוב, הקבלה והסליחה אינם מיועדים כלפיו ולמענו אלא כלפי ולמעני, כדי שלי יהיה טוב יותר. אני מבינה וסולחת לעצמי, בשבילי, למעני.

זה מאפשר הבנה משמעותית, זה מאפשר מרחב חדש בזוגיות, בהורות. זה מאפשר צמיחה והתפתחות שקטה.

לך שלום מאבק, בואי באהבה התקרבות מתוקנת.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול