מותר לכאוב

"עידן חדש בפתח" "משהו חדש עומד להיוולד" "הקורונה חיברה אותנו לעצמנו" "החזירה אותנו הביתה" "זוהי מהפכה עולמית" " אנו חווים מהפכה רוחנית" "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה"- מכירים את זה? בטח קראתם, בטח נתקלתם, אולי אפילו כתבתם דברים ברוח זו. אלו רוחות הקורונה, המקום הרוחני שרואה את הקורונה כשינוי הבא עלינו לטובה. אני לא מתחברת לרוחות האלו, אני גם לא מתווכחת איתם, אני מרגישה שזה רחוק ממני כל כך. בשבילי, היום, תשעה חודשים לתוך הקורונה, הקורונה היא מקור לריחוק ובידוד. היא לא מאפשרת לסבים וסבתות לראות את נכדיהם שגרים בארץ אחרת, להורים לפגוש את ילדיהם. היא מפרקת קהילות ומונעת מגע. היא הורסת את הכלכלה, את הלמידה, קשרים חברתיים ומפעלי חיים. הקורונה היא התרחשות בלתי נמנעת המחייבת אותי ואת כולם לשנות הכל, גם דברים חיוביים וחשובים לחברה. הקורונה עושה אותי עצובה. כל דברי העידוד הרוחניים לא עוזרים לי לעלות, רק גורמים לי להרגיש כמה אני לא מספיק פתוחה, משוחררת, מקבלת. כל דברי העידוד האלה מייצרים בתוכי תחושת ביקורת ודחייה- כלפי האומרים אותם וכלפי עצמי. האם אי אפשר להיות עצובים? לכאוב את הפירוד? את ההתפרקות? את הריחוק? בוודאי שאפשר. לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. ומותר לאהוב ומותר גם לכאוב. מותר לכאוב מציאות שלא טובה לי, מותר לכאוב התנהגות שלא מתאימה לי,מותר להצטער על מה שנעלם לי, מותר לרצות את מה שהיה לי. לקבל זה לא להשתיק את הכאבים שלי עם סיסמאות מעולם הרוח. לקבל זה להסכים לכל מה שאני מרגישה, גם להיות לא מרוצה. לקבל את מה שאני מרגישה בלי דרישה, בלי מחשבה שהמציאות תשתנה כי ככה אני רוצה, בלי לבקש מעצמי להרגיש משהו אחר. הסכמת הלב שלי שלמתרחש בתוכי, זו הדרך שלי לעבור את התקופה הזו. אז יש כאלה שיגידו זו עת לשינוי, לפריצה, לחידוש. ויש כאלה שמרגישים שזוהי עת לבכות, לכאוב, להתאבל. לָכֹּל זמן, תנו לעצמכם את הזמן להיות מה שאתם יכולים להיות.

וְלא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול