מועדים לאכזבה

בחול המועד הזה היו לי המון תוכניות נהדרות. שלוש הופעות שרציתי לראות, פגישות עם חברות, שמחה משפחתית, מזג האוויר הנהדר, פסטיבל שמתקיים במושבתי. המון תוכניות לשמוח. אבל ידוע שהאדם מתכנן ואלוהים.. יש לו תוכניות אחרות. בלילה הראשון תקף אותי כאב לא ברור במפרק הירך ששיתק אותי. לא יכולתי לדרוך על הרגל, כאב לי מאד לעבור ממנח למנח, כאב לי באופן כללי. נאלצתי לוותר על כל התוכניות. ויתור שהביא לאכזבה, לכעס, לתסכול ולשאלה הגדולה: למה? (זה מגיע לי..) הייתי, כפי שימימה מכנה זאת, בעומס: בכעס, במתח, בספק, בסגירות. הייתי בעומס ובתוך העומס אין שום דרך להבין. בתוך העומס יש רק עומס. כמובן שהעומס הזה לא נשאר רק אצלי, כמובן שפיזרתי אותו ביד רחבה כלפי הסובבים. מאוכזבת וכועסת על זה שלא היה בבית לעזור לי, על זה שלא קנה את מה שאני הייתי קונה, על זה שלא שאל מה שלומי, על כל שאר העולם שמבלה ונהנה כאילו כלום... צפיתי על העולם דרך העומס, וראיתי מה לא. מה לא קורה כפי שהייתי רוצה. מי לא דיבר איתי, מי לא נתן לי, מי לא הגשים לי את הדרישה בהפרזה שאני נושאת. הייתי בעומס וצפיתי בחסר.

מתוך החסר באה הדרישה, מתוך הדרישה באה האחיזה (בכעס, בתחושת ה"לא פייר"), מתוך האחיזה באה החסימה (הלב הסגור, המחשבה המחלישה, הקשב לקושי). ודרך החסימה כבר אי אפשר לראות. לא רואה מה כן קורה, לא רואה מה כן מתאפשר, לא רואה את האחר. רואה רק את העומס שלי שלא מוותר. לפעמים זה מה שיש. עומס שלא מוותר. לפעמים לא מוצאים את הדרך חזרה למקום, לטוב, לשמחה. כשהכאב גדול מידי, כשהחולשה חזקה מדי, כשהמשבר עמוק מדי. אבל גם אז, גם בתוך העומס, יש מה לעשות. לזהות ולקרוא למה שאני מרגישה: עומס, קושי גדול שלי שמעוור את חושיי, רגע, שעה, יום, שבוע, איומים. אבל רק יום, שעה, שבוע. אלה לא כל החיים. ואז, כשלכל הסערה הזאת יש שֵם: עומס, אפשר להקשיב פנימה יותר. אפשר להקשיב ולגלות מה נכון לי עכשיו: נכון לי לצמצם פעילות, נכון לי לשחרר את כל התוכניות (לא לוותר, לשחרר), נכון לי להמעיט בדיבור, בעשייה, בהחלטה. נכון לי להמתין. ונכון לי לטפל בעצמי בטיפול המתאים לי ביותר (בשבילי זה היה הומיאופתיה ודיקור) שיעזור לי לזרז את התהליך ולהחיש את ההחלמה. חלפו יומיים. המצב השתפר מאד. יכולתי להתבונן על מה שקרה ולראות: מה למדתי? למדתי לקבל את מה שקורה. למדתי להפסיק להיעלב מהמציאות, להפסיק לדרוש שהיא תהיה אחרת. החיים קורים, יש להם את הסיבות שלהם, מותר לי לא לדעת את הסיבה. למדתי איפה יכולת השליטה שלי נגמרת. למדתי שאחרי שהסבלנות שלי נגמרת יש עוד סבלנות. למדתי שלפרשנות שלי למציאות יש חלק גדול בתחושת הסבל שלי. למדתי שלקב"ה יש את הדרכים משלו להעביר לי מסרים וגם את הדרכים שלו לשלוח לי עזרה. למדתי להיות פחות. פחות צודקת, פחות רוצה, פחות עושה, פחות בשליטה. למדתי להמתין. לקבל. להיות מה שאני יכולה עכשיו. וחשוב לא פחות למדתי להגיד תודה למי שטיפל בי, שליחיו של הקב"ה, ההומאופתית המסורה והסבלנית שלי Vivienne Nov והמדקר הקוסם Nadav Ben Yehuda מועדים לאכזבה? האכזבה הפכה לקבלה ואז לשמחה ולהודיה. במילותיה של ימימה אביטל: "הלומדת מפסיקה מהסכמתה להיות כנגד עצמה.. אותו זמן היא נחה מסבלה, ממאבקיה, מרגישות יתר, מפגיעות יתר. היא נחה" מועדים למנוחה. שיתחדשו עלינו ימי חול מהנים ומועילים.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול