top of page
תמונת הסופר/תסיגל גריבי

מה שיש עכשיו

מה שיש עכשיו היא פריחה משגעת, מה שיש עכשיו הן סופות חול, מה שיש עכשיו הם עצים מניצים, מה שיש עכשיו זו אדמה שמתייבשת לאיטה.

מה שיש עכשיו זה הכול. יש חום וקור, יש פריחה ויובש, יש בלגן וסדר, יש התרחקות והתקרבות.

איפה אני במה שיש עכשיו?

מה אני רואה? למה אני מתחברת? האם לקושי, לתסכול, לביקורת? או שאולי אני קולטת את המתאפשר, את המחבר, את המקבל?

ימימה מלמדת אותי: "להיות נוכחת במה שיש עכשיו, כי חוץ מזה אין. ואז לקלוט."

נוכחות הכרתית בתוך מציאות חיי, במקום האחיזה בכבלי המחשבה מהעבר, ברצון למציאות אחרת, בקשב לגעגוע, במקום להתאכזב מהמתרחש.

חג פסח, כך ימימה מלמדת אותי, הוא חג שמחבר בין משקלים הפוכים. בין החומרה ובין השמחה. חומרת הדיוק ושמחת הדיוק. עכשיו זה הזמן להחמיר בשמחה.

ימימה מזמינה אותי בחג הפסח לנקות את מה שלא מאפשר לי ראיה טובה, הקשבה טובה, מה שלא מאפשר לי לשמוח. לנקות מהנפש את הדאגה, את הדרישה, את הווכחנות, את הצדקנות.

אני מסתכלת על מציאות חיי החדשה: בת שהתגייסה לצבא, לא מתקשרת, לא נמצאת כמעט בבית. אני רואה איך הלב נמשך למה שהיה. לזמנים שידעתי מה קורה אתה, כשראיתי שהיא אוכלת, ישנה וקמה. כשהייתה לי שליטה, כשהרגשתי את הנוכחות בחייה.

ועכשיו אין.

ואני מבינה שהאין הוא לא הכל. שיש גם יש. שההזמנה שלי היא לראות את היש. לשמוח מההודעה ששלחה, להתמלא מהשעות שתהיה בבית, להתגאות בעצמאותה, לאהוב אותה מרחוק ולשאת את אהבתה בתוכי.

אני מבינה שיש לי הזדמנות לתרגל ראיה אחרת, לתרגל התחזקות חדשה, למצוא את השמחה שהתחבאה ולהיפרד מהאין המחליש והמוריד.

חג הפסח בפתח ואתו ההזמנה להיות בת חורין. בת חורין מכבלי העבר, בת חורין מההרגל, מהאוטומט, ממחשבות שלא מקדמות.

חג הפסח בפתח ואתו ההזמנה לצעוד למקום חדש. למקום שעוד לא הכרתי, למרחב שעוד לא חוויתי.

לאט, בהדרגה, בהסכמה, מתרגלת שמחה חדשה.

הללויה.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page