מה שאני יודעת

אתמול פגשתי בחור שעבד עם בעלי לפני 18 שנה.

"את יודעת", הוא אמר, "אז ב2002, כולנו בעבודה ידענו שבשבילו המשפחה זה במקום הראשון ושבין שבע לתשע בערב אסור להתקשר אליו."

מזל שישבתי, אחרת הייתי נופלת.

"אתה יודע" אמרתי לו, "אני בבית תמיד ידעתי שהעבודה היא הכי חשובה ושאת הטלפון שלו הוא אף פעם, אף פעם, לא מכבה". הוא היה המום, אני הייתי המומה.

מה הוא ידע ומה אני ידעתי- הבדל של שמים וארץ.

גם לו וגם לי היתה ידיעה ברורה. גם לו וגם לי לא היה ספק בקשר לנכונותה. גם הוא וגם אני ידענו את האמת, רק שהאמת היתה הפוכה.

בכל פעם מחדש אני נדהמת מכמה אני לא יודעת, כשאני חושבת שאני יודעת. כמה החוויה האישית, הפרשנות האישית שלי משנה את המציאות. כמה ה"אמת" לא באמת קיימת. כמה סבל נגרם בעקבות מה שאני בטוחה שזו האמת, כשבעצם אני רואה חלק כל כך קטן מהתמונה, החלק של הפרשנות שלי.

עצם ה"ידיעה" כל כך מתעתעת ועם זאת כל כך נחוצה לי. היא נותנת לי מסגרת לתמונה, משמעות למתרחש, מסלול ברור בתוך החיים המשתנים תדיר. ואז מסתבר שהידיעה הכל כך נחוצה הזו היא אשליה. אשליה מתעתעת.

האם אפשר לחיות בחוסר ידיעה? האם אפשר ללמוד כל פעם מחדש?

מה יחליף את תחושת הביטחון ? אני מבינה שהמלאכה הכי גדולה שלי היא ההבנה שאני לא מבינה, שמה שברור- לא ברור בכלל, וללמוד לקבל זאת. לשמוע את התשובה האוטומטית שעולה, את המילים של מה שאני יודעת, ולא לעצור שם.

לקבל שיש עוד אפשרויות, לקבל שמה שברור כשמש הוא בכלל הפוך, לקבל שאם משהו קורה הוא הדבר נכון, אחרת לא היה קורה.

לקבל את עצמי המבולבלת, לקבל את האחר- למרות שהייתי רוצה כל כך שיתנהג אחרת.

לקבל שעדיין אני אוחזת בידיעות מסוימות, לקבל בתודה את האנשים שבאים לפקוח את עיני, לקבל בשמחה את כל האפשרויות שמתגלות לי, כשאני משתחררת ממה שאני יודעת.

הבנה פורצת חסימה.

אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה.

חָנֵּנוּ מֵאִתָּךָ דֵּעָה בִינָה וְהַשְכֵּל.

בָּרוּך אַתָּה ה' חוֹנֵן הַדָּעַת.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול